אין התחלה, אין סוף.
לא איכפת לי, אני הולך עד הסוף.
איך יוצאים מזה, בלי סמים, בלי אלכוהול,
איך עושים את זה ממש באוטומטיות, משהו נפלא כזה?
אין לי מקום בראש מרוב צעקות, והעיניים שלי רואות דברים אחרים לגמרי.
מה הם רואות? יום אחד אני אעשה השוואה בין דברים שאני רואה שם ודברים שאני רואה,
פה.
אני רק יכול להגיד שהצבעים קצת דהויים,
העולם נשבר באמצע, נופל לתוך זה, שוב פעם בתוך זה.
ואני יודע שבתוך רגע זה יכול להיגמר, ואני אחזור להיות בסדר.
והופ, זה חולף, והצבעים מתחלפים לאט לאט ואז בשיא המהירות.
הכתיבה מרימה אותי, (אולי זה היין) ואולי הייתי אמור להרגיש יותר טוב מול המסך.
ומה אם אין לי על מה לכתוב, מה אז?
ומה אם אני טובע, וטובע, וטובע… כותב שטויות שלא קשורות אחת לשניה ואז בתוך חצי מאייה אני שוב פעם נופל, ואז שוב פעם עולה, כמו קרוסלה אני מרגיש. שמישהו יאזן פה את העניינים.
להלחין את עצמי אני צריך. חיים בלי אינטרנט, בלי כל העולם הגדול מונח לי מול הפרצוף, תענוג צרוף, או באסה נוראית…
שגרה נוראית, שגרה, שגרה, שגרה, עוד תהרגי אותי, אני עוד אמצא את עצמי בגיל 34 עדיין עובד פה, כי אני לא מצליח לשבור את הלופ של השגרה.
אלוהים ישמור, עכשיו הבנתי שאין לי שום תכנית, שום תכנית לעתיד, שום דבר שאני רוצה לעשות בחיים שלי, הלחץ יושב עלי כמו 5 טון על החזה שלי. מה התוכניות שלי לחיים? לקנות תופים?
כמו ילד קטן שמתכנן מה הוא יקנה בבר מצווה. אני צוחק על עצמי, תתבגר כבר, טמבל.
די לקלל את עצמך, זה לא עוזר לשום דבר, הרי הבנת כבר שאתה בן אדם בלי טקטיקה ובלי תוכניות, כל פעם שאני אומר לעצמי מה לעשות, או שאני מתחיל להיות רציני לגבי משהו שיכול לקדם אותי מהמקום האפור הזה בראש, אתה נאטם ומפסיק לעשות את זה. כמה שאני אוהב את ז’אן.
למה היא עדיין איתי? מה כל-כך טוב בי? מה היא מוצאת בי בכלל, יכלה להיות עם כל גבר בעולם והיא בחרה בי. בי! אם אני לא מאמין בעצמי, איך היא מאמינה? מה נותן לה את התחושה שייצא ממני משהו?
האישה הכי מדהימה בעולם רוצה אותי, עוד מעט שנתיים. שנתיים ולא נשבר לה הזין.
מה יש בי שהיא עדיין אוהבת, מה יש בי שגורם לה להישאר איתי?
אני יושב עם רגליים משולבות ומרגיש הומו. אני שונא את הישיבה הזאת, מי המציא את הישיבה הזאת?
אם כל המילים שאי פעם כתבתי היו נשארות לי בראש, או שהייתי אי פעם זוכר אותם, אולי אז הייתה יכולה להיות איזה התקדמות במצב שלי, אבל איפה אני ואיפה התקדמות?
אולי העניין הזה של הירידה העצמית זה רק מנגנון שצריך לקדם אותי בחיים, זאת אומרת שכל החיים אני ארד על עצמי, איזה נורא. כל היום אני יושב בעבודה ומת לצעוק כמו משוגע, לצאת למסדרון הנורא הזה של המפעל ולצעוק כמו מטורף, שדי, נמאס לי, מי שאתם רואים זה לא אני, זה אפילו לא 15 אחוז ממה שאני מסוגל להיות, מסוגל לעשות.
והרי אני יודע שברגע שזה ייקרה, זה ייקרה. ואם אני לא אעזור לעצמי, אף אחד לא יעזור לי.
כואבות לי השיניים, אני חייב לטפל בזה.
מי אני ומה אני, בלה בלה בלה, זה כל מה שיש לי להגיד… אוף.
איפה הרגע הזה מסיני שגיליתי מי אני באמת. אולי זאת היתה ההשפעה של הגראס, אבל הרגשתי שם משהו שתמיד ידעתי שנמצא בי, שפתאום השתחרר כמו גלים של צונאמי שמכים על חוף תאילנדי קטן.
רוצה לכתוב ולא להפסיק, פשוט לכתוב ולכתוב, לפרוש את כל תורתי ואת כל מה שאני אי פעם ידע או ידעתי או סידרתי או לא סידרתי בראש, כל מה שאי פעם חוויתי, ואי פעם אחווה, או שלא העזתי לדמיין, כל מה שאי פעם הסתרתי מעצמי, כל מה שעדיין לא גיליתי לי ומה שאני רוצה לקרוא.
המילים יתבלבלו להם בתוך הדף כאילו מדוזות תוקפניות במיוחד יצאו מהים במטרה להשתלט לי על הדף הריק, הלבן הזה, הלבן הזה שנשבעתי בלבי להפוך לשחור יפהפה. אם אני אצטרך פתאום להיות, למשל, אני, אין בעיה. לפחות בשביל מטרה מסוימת, אני אירתם לסוסים הדמיוניים שלי ואכה בכדור כל-כך חזק עד שלאף אחד לא יהיה מושג מה אני עושה, מכה כדורים בעוצמה כזאת שיכולה לעלף פיל עיוור לאלף, אלפי עזאזל.
אז מה אני עושה בשביל להיות עצמי? שאלה טובה. וכמובן, כל פעם שיש לי שאלה, אני מתייעץ עם המומחים שיושבים לי בתוכו, בתוך הראש.
המומחים: פיל עיוור, זאב זקן, דוב חרמן (אבל שקול), ארמדיל הומו, אריה אמיץ, סוס לבן, תנין מובטל. ולפעמים בא לבקר (אבל פעם בהרבה זמן) חד קרן חירש באוזן אחת. (אל תדאגו, האוזן השלישית).
אני מכנס אותם באחה”צ מבאס, מבאס כרגיל. השמש עוד לא שקעה, גם לא קרובה לזה, אבל בחוץ כבר מזמן חושך, חושך בלתי מוסבר, שילוב של שיר עצוב משנות ה-80 לבין הטעם הלוואי שיש לי בפה אחרי שאני מעשן סיגריה מיותרת. ההרגשה מאוד כבדה, כאילו הייתי עצוב מאז ומעולם. בקושי יש לי כוח לדבר עם המומחים, בטח שלא להסביר להם מה עובר עלי, בשביל שאולי, אולי, אולי הם יצליחו לשפר את ההרגשה שלי. אם הייתי משחק מחשב, אז בצד השמאלי למעלה היה צריך להיות סימון של החשק שלי לחיות. הסימון עכשיו שואף לאפס. משהו כמו (בין אחת לשתיים) 1.1. מעט מאוד בשבילי. מעט מדי.
כמו שאמרתי, אני באחה”צ עם שמש שחורה, והרוח נושבת קרה, ואין לי אפילו מדורה להתנחם במצב המדוכדך הזה.
אני נזהר שלא להגיד שאני בדיכאון, כי בז’רגון המקצועי של הפסיכולוגים, לדיכאון יש סימפטומים מאוד ברורים. אני צריך להיות מלווה בעייפות/חוסר שינה, חוסר תיאבון, אסור לי לצחוק, אי רצון לחיות, חוסר תקשורת עם אחרים, התבודדות גסה, חוסר בחמצן למוח (סעיף מיוחד לאנשים בדיכאון שהולכים ללמוד פסיכולוגיה בשביל לצאת מזה ואחרי זה אומרים למטופלים שלהם שהם לא בדיכאון, אלא זה רק דכדכת עוברת.) אז החליטו בשבילי שאני לא מדוכא, אני רק מדוכדך, כי אם יש לי חלק מהסעיפים, אבל לא את כולם, אז אני לא בדיכאון. יופי. מאוד נעלבתי כששמעתי את התיאוריה בשקל הזאת. הרי בניתי את כל החיים שלי על ההתקפי דיכאון שלי, וגם את זה לוקחים ממני עכשיו. מה עוד נשאר לי?
אז אני יושב מדוכדך על העץ ביער ושולח הודעת טקסט בתפוצה רחבה לכלל המומחים שלי. אני צריך לבוא ליער בשביל זה. זאת אומרת, אני צריך לבוא לקראתם, לבית שלהם, יער טבנקין, אחרת הם בחיים לא יצליחו לעבור את המעבר פרות שבכניסה ליער בשביל להגיע לבית שלי.
פעם אחת הפיל העיוור והסוס הלבן באו לבקש אציטון. לא שאלתי אותם למה זה קשור, אבל ממה שהצלחתי להבין מהבלבלת שלהם, הבנתי שזה קשור איך שהוא לסופר מן. אני לא שואל. אני מקבל את זה כמובן מאליו שהם מתעסקים עם כל מיני דברים שאני בחיים לא אצליח להבין. אני מוותר על ההתעניינות. הייתי מזמין אותם לפיצה בהכנה ביתית, אבל הם מיהרו. אין לי מושג איך הם עברו את המחסום שביציאה מהיער, אבל אני סומך עליהם שיש להם דרך כלשהי לעקוף גבולות, אחרי הכול,
הם אנרכיסטים בדם, כל החיים שלהם סובבים סביב אובססיה נוראית לאנרכיה חסרת גבולות, ויותר מזה,
הם אובססיבים לגבי זה שהם בשום פנים ואופן לא אנרכיסטים, ובשום פנים ואופן לא אובססיבים אנרכיסטים, אולי הם קצת חסרי גבולות, אובססיבים… בז’רגון הפסיכולוגי המקצועי, היו קוראים לזה סאאשלאאאח”ג: “סינדרום אובססיבים אנרכיסטים שהם לא אובססיבים אנרכיסטים אבל חסרי גבולות”.
תאמינו לי, זה בטוח נמצא באיזה שהוא ספר עב כרס ומשעמם למכביר, מחכה לקבוצה המתאימה, כנראה למורדים צעירים בגיל ההתבגרות, שתאובחן כקבוצת סיכון שלוקה ב סאאשלאאאח”ג ותטופל בתרופות המתאימות, במינון גבוה, אחרת המחלה תשתלט עליהם, על כל עולמם הצעיר והחסר ניסיון, ויגרום להם באופן חד וכואב לתרחיש הגרוע והמפחיד ביותר שמשרד החינוך פוחד ממנו. הילדים האנרכיסטים האובססיבים שבעצם לא אובססיבים אנרכיסטים אבל כן חסרי גבולות, יקחו את הראש הצעיר שלהם ויעשו הפיכה במערכת החינוך. הם יעשו כאוס מוחלט במדינה, ייכנסו לכיתות באמצע השיעור, יפליצו על מורים, ישרפו מבחנים, הם יעמדו בכיכרות הומים באדם ויסבירו לכולם בהיגיון, אבל בתקיפות, למה כדאי ונחוץ לעשות הפיכה במשרד החינוך. ה-סאאשלאאאח”ג ייתן ללוקה בהם כוחות סופר אנושיים, שכוללים כוחות מנהיגות בלתי נדלים, מה שיעשה אותם למנהיגים דגולים, חסרי כל רחמי מערכת ובעלי חוכמה קיצונית. המהפכה לא תשודר בטלויזיה, היא תגרד לכולם את העין, ליד הבית, בתוך הילקוט של הילד שלהם, עמוק בתוך הגרון הקולקטיבי של כולנו. אף אחד לא יישאר אדיש. אף אחד כבר לא יירצה להישאר אדיש. הם יהפכו את זה לאופנה, כמו האס אמ אסים, כמו נינט, כמו יהודה לוי, כמו רטרו לאייטיז. אנשים לא יירצו להישאר מאחור.
המהפכה, שתיקרא מהפכת ה- סאאשלאאאח”ג, תגרום בסופו של דבר לביטול כל הבגרויות,
וכל הבחינות באשר הם קיימות. התהליך יהיה מהיר וכואב. לאחר שכל הבגרויות והמבחנים והבחנים והעבודות השנתיות והמבדקים והטסטים ומבחני ההתאמה יבוטלו, 70 אחוז מכלל המורים המדריכים בישראל יפוטרו, (כי בואו נודה, אין בהם צורך) כל הפורמט הישן של משרד החינוך יצטרך להשתנות בעקבות ההפיכה, מנהלים אזוריים יפוטרו, ועדות חינוך מיוחד יפורקו, כי כבר הכול מיוחד, אז לא יהיה צורך בדיכוי הילדים לדרגה של “מיוחד”, הכול יתפרק להם בידיים.
אוניברסיטאות ומכללות יצטרכו לעבור לפורמט לימוד אחר, כי אף אחד לא יודע איך ללמד בלי בחינות, השיטה הקלה ביותר, אבל גם הנאצית והנוראית מכולם שהוכחה כהיחידה שעובדת על ההולכים בתלם, אבל מה אם אתה לא הולך בתלם או שאתה סתם לא זוכר מה כתוב בספר/ אתה לא יודע לקרוא/ אתה לא יכול להתרכז בשיעור כי אתה חושב על הפדל דיסטורשן החדש שקנית/ אתה נלחץ בבחינות/ חושב על ציצי וכוס כל שנות הביה”ס שלך, מה שגורם לך להיכשל נחרצות בבחינות, מה שתורם ישירות לרגשי נחיתות קשים/ קושי להסתדר עם דברים מורכבים הרבה פחות/ דיכאון על כך ששום דבר לא הולך לך/ רצון למות/ רצון להרוג וכו’ וכו’…
הלוקים ב- סאאשלאאאח”ג יירצו לחסל את המצב הזה, ומשרד החינוך יודע שזה יקרה, ומוכן לכל תרחיש אפשרי. איך אני יודע את זה? זה פשוט מאוד, אני סובל מ-דבמשנללעשקבה”ל דיס אורדר –
דיס אורדר ( אי סדר) של דמיון בלתי מוגבל שלעיתים נוטה להמציא לעצמו עולמות שלא קיימים במציאות המוסכמת לכל.
בקיצור, אני יודע בדיוק מה קורה פה, מאחורי האף של כולנו.
אני יודע מה קורה מתחת ומאחורי האף של כולנו, אבל מה קורה בתוך הראש שלי, זה כבר מעבר להבנה השטחית והאנושית שלי.