ראשון 28 ינואר 2007

img src=’/wp-content/11761_01.jpg’ altהמקום הזה מרדים אותי, משאיר אותי נמוך, לא נותן לי לגבוה, אני נהיה אובססיבי לגבי הכול. מפסיק לעשן, מתחיל לעשן שוב פעם, משקר, מעליב, צוחק צחוק מרושע, לוקח שכטה, בוכה ומפסיק אחרי רגע.
אני חוסך פה כסף, אבל משלם בנשמה. בא לי לחרבן על הכול, שיהיה לי מה לנקות אחר-כך.
אני יודע שכל זה לא נכון, רק שאריות של סם בדם, שהתערבב עם המציאות בראש. הגשם הולם בחוץ, הגשם יורד מהענן למטה, כי אין לו ברירה, כמו כולנו הוא אסיר של כוח המשיכה. אין לו ברירה.
אני רוצה לנשום, להפסיק עם הענן עשן הזה, אבל הראש שלי לא מרשה, הוא ממציא סיבות להמשיך, הוא לא נותן לי מנוחה. העשן הטוב יכול להיות ממש לא טוב, ממש ממש לא טוב, אם אני מגזים, את זה אני יודע מהתחלה, אבל אין לי את הכוח לברוח גם מזה. יותר מדי ופחות מדי. קנאה ועליבות. מחפש את המילים המדויקות בשביל לחבר את פאזל החיים המוזר הזה, חתיכה משונה שמתחברת עם חתיכה משונה אחרת, כולם מתאימות בחיבור מופתי אחת לשנייה, אין להם ברירה, כל החתיכות מאותה קופסה.
ג’ולי מתנערת, אני לוקח שכטה, איזה חכם כלשהו מדבר בלונדון וקירשנבאום, העולם ממשיך בשלו גם בלעדי. זה היה יכול להיות אחלה מכתב התאבדות, אבל אני כל-כך רוצה לחיות שזה בכלל לא מכתב התאבדות, זה מכתב חיים. רוצה לחיות, אבל תמיד זה שם, מפריע לי לנשום, מפריע לי להיות.
אני שונא את זה, זה בא כמו גל ענק, אין לך שום דרך לעצור את זה מלנחות. הדאון האולטימטיבי, “הריק”

לשום דבר אין טעם לשום דבר אין סוף ולא התחלה לשום דבר אין צבע הכול אפור

יכול להיות הרבה יותר טוב. יכול להיות הרבה יותר גרוע. אני תקוע באמצע, אמצע מחורבן.
אני אוהב מדי בשביל לשנוא, זה הכול הצגה. אני מרחם מדי. איזה עליבות.
איזה גשם, בחיי. חבל לו על הזמן….

='’ />

ג'יימס וזהו? @ 20:11
תחת פרויקט השקרים של ג'יימס
מתחיל לצעוד מהאמצע…

שישי 29 דצמבר 2006

המסע הזה אפילו לא קרוב להגמר, אני אומר לעצמי, לפני שאני מתחרפן. המסע הזה אפילו לא בחציו, המסע הזה הוא הדבר הכי קשה שעשיתי, לא ברור לי אפילו מתי התחלתי אותו, אבל לפעמים אני מוצא את עצמי משתמט והולך הצידה להקיא, או לנוח, או לאכול אבוקדו על לחמניה עבשה משלשום.
עדיין לא ברור לי למה אני כל הזמן שוכח, ואם עצם הזיכרון יהיה סוף המסע, אבל אני שוכח ושוכח,
כל הזמן שוכח מה שכחתי ואז אחרי זה בפינה אפלה נזכר וכועס על עצמי ששכחתי. לא נורא אני אומר לעצמי לפני שאני לוקח את השכטה מהבאנג, הפעם זה יהיה אחרת. לא יהיו לי רגשות אשם, ולא פרנויות, הפעם אני מגלה את עצמי באמת, יודע לאן ללכת והולך, לא נלחץ מאף אחד אחר, לוקח את הדברים לאט ובסבבה, אבל יודע שזה לעבוד על עצמי, יודע שהכול שקר אחד גדול, אבל אוהב להאמין שכל מה שהגראס מספר לי זה נכון, והוא כנראה יודע את כל התשובות.
תמיד מדהים אותי הדיאלוג הכנה מאוד הזה של הגראס עם הנשמה, ברגע שהוא נכנס לי לתוך הראש.
הדיאלוג הבלתי נגמר הזה של מה טוב ומה רע בי, מה עשיתי רע לפני חמש דקות, או מה עשיתי טוב ואיזה כיף שעשיתי את זה. ואז אני הולך לעשות קקי, ומגלה בדרך חזרה שכל השטויות האלה לא משנות כלום, חוץ מהעניין הנורא ברור שאני נורא מרוכז בעצמי, כל-כך מרוכז בעצמי שאני חופר הכי עמוק שאפשר ומגלה את המסקנה המטומטמת שאין שם כלום חוץ מבשר ודם. אין ספק שזה נורא כיף לגלות דברים חדשים על עצמך, או לחשוד שהבנאדם שיושב לידך הוא לא אמיתי, והוא בכלל שייך ל”הם”. ובאמת באמת להאמין בזה. אבל יש גבול לכמה חרא אני יכול לספוג מעצמי. יש גבול עד כמה הצעידה במקום תצעד במקום, במקום באמת לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות, אני חופר בעצמי כל-כך עמוק על מה אמיתי ולא אמיתי, ומה בעולם הוא שקר או אמת, שאני בעצמי כבר לא אמיתי מרוב חיפושים. אני רק צל של מה שהייתי יכול להיות אם לא הייתי מרוכז בעצמי. צל די עלוב, הייתי אומר.
אבל מה זה משנה בכלל? אני אשכח שכתבתי את זה, אשכח שחשבתי על זה. אשכח את ההרגשה, אתמכר להרגשה אחרת שתתקוף אותי ברגע אחר ואחשוב דברים אחרים לגמרי, תלוי כמובן במקום ובזמן. השאלה של “מי אני”, או “העולם הזה אמיתי?” או “האם אני אמיתי עם עצמי” תמיד ירחפו מעלי. ואני אמשיך ואמשיך להתעסק בשטויות כל היום במקום באמת לקחת את עצמי בידיים ולטפל בדברים שמפריעים לי, ואלוהים יודע שהרשימה ארוכה עד כדי גיחוך. אבל כל הדברים הנ”ל נמחקים בהרף עין מול ג’וינט ענקי של ירוק הידרופוני משובך, החולשה שלי. החולשה האיומה שלי ושל כל בני דורי הסטלנים שמעדיפים לחיות את הסטלה במקום את החיים, ומעדיפים שהבאנג יהיה מודבק להם ליד ושהערוצים של הטלוויזיה ביום מן הימים יסתנכרנו להם לראש, ומי ייתן שתמיד יהיה ראש מוכן בתוך ה”בני”.

אין לי עוצמה כבר, אחרי יום של דכאונות מסיביים, נושם אדים של אנרגיה וניקוטין, מקווה שמחר יהיה יותר טוב, לפחות יש לי מנות חירום של אופטימיות ותקווה שיום אחד אני אהיה שלם עם עצמי ואפסיק להיות כל-כך מרוכז ברע שבעולם הזה, ואתחיל לקבל את מה ששונה ממני. גוד, זה קשה כל-כך, אבל אני משתדל. אני נושך שפתיים ומעשן עוד נובלס, אחרי שנשבעתי שלעולם אני לא אעשן את החרא הזה יותר, שומע קטע מעורר של squarpusher, שבזמן האחרון (ביחד עם יוסי פיין) מכניס לי קצת היגיון לחיים הלא כל-כך הגיוניים שלי. רעידות קטנות בידיים, געגועים עזים לג’אן, כל זה מתערבב לי לאיזה עוגה מוזרה של אושר וחולי ועצב ורצון לשבור את הכול בפטיש ענק. אני חולה, אבל אני אנצח את זה. אני אנצח את זה ואחרי זה אני אצחק על כל העניין המצחיק הזה, כי זה מה שזה, זה מצחיק, תלוי באיזה יום אני תופס את עצמי.

ג'יימס וזהו? @ 23:05
תחת פרויקט השקרים של ג'יימס
יער ותקוות

רביעי 27 דצמבר 2006

הבוקר התחיל לרדת שלג. לא כבד אבל שלג. היתה לי מלא עבודה, אבל עבודה מאוד קלה, מחוסר סבלנות כל שניה הסתכלתי אחורה לראות אם השלג ממשיך לרדת. זה השלג הכי מוזר שראיתי בחיים. שנייה אחת הוא יורד בטירוף ושנייה אחרי הוא מפסיק, והשמש יוצאת ומאירה את העולם בצבעים מעולים. או שהוא יורד ביחד עם השמש בחוץ. בקיצור, שלג מוזר.
אחרי כמה פרקים משעממים של “ראש גדול” של yes, אני וג’ולי החלטנו שמשעמם לנו ואנחנו לא יכולים יותר עם זה שבחוץ שלג ואנחנו פה, מתחממים מול התנור המעולה שלנו, אז התחלנו ללכת ליער, עם וול סטריט לייט ושקית של פיצוחים הכי טובים שאי פעם אכלתי בחיי. אוי, כמה שהיה קר. היה קר יותר מקר, וגם אפל, נו, מה אתם מצפים מסוף העולם שמאלה? אבל הגרעינים שהכנסתי לפה וירקתי כמו תוכי שמכבד את עצמו חיממה אותי קצת.

זה כל פעם תוקף אותי מחדש מאז שחזרתי לקיבוץ. הכניסה ליער… הכניסה ליער מלווה באושר קוסמי, שאני לא מצליח להבין אותו. הכול כל-כך ירוק וטוב. אין אף אחד ביער טבנקין חוץ ממני ומג’ולי, ואני בועט לה אצטרובלים וחושב על כל מיני דברים שברומו של עולם, כמו: מעניין אם אני יכול להביא את השלג, אחרי שבאופן די מרגיז הוא החליט להפסיק לרדת. ברור שהוא לא יורד, אין עננים. אז, מעניין אם אני אצליח להביא את העננים? אולי אם אני אשיר ליער, היער יביא את העננים שיביאו משקעים, שייתקלו במינוס החמש מעלות שיש כאן ויעזרו לכל העוגה הזאת לרדת בצורה של שלג…
אני מגיע לנקודה “המיוחדת” שלי. איזור קטן, שנראה בול כמו סצנה של “שר הטבעות”. אני וארנון, בסיור מוקדם שלנו, לפני שבועיים בערך, החלטנו שזה המקום המושלם בארץ לעשות מסיבה, או אפילו פסטיבל טראנס. זה הזכיר לי את הטרמפ שפעם תפסתי בצבא, ששירתתי בבסיס שיריון ברמה, לא רחוק מהבית. המכונית עצרה קצת אחרי שראתה אותי, עמדתי ליד החלון ואמרתי לו שהוא הגיע בדיוק בזמן. “ברור” הוא אמר, “באתי מהשמיים”. “מגניב” אמרתי, ונכנסתי לאוטו. ידעתי שהוא סוג של מלאך. זה היה ברור שהוא בא מהשמיים. הוא הסתכל שמאלה לכיוון הקיבוץ הלא רחוק שלי ושאל מה יש ביער הגדול הזה. אמרתי לו שזה יער טבנקין שמתערבב עם יער אודם שהוא חורש טבעי מדהים ביופיו. “כן”, הוא אמר, “הוא מדהים”. “יש שם מסיבות טראנס?” “לא שידוע לי” עניתי. “למה אתה לא עושה שם מסיבת טראנס?” שאל. “האמת היא שלא חשבתי על זה אף פעם, זה יכול להיות גדול”. “כן, תזמין אותי שתעשה שם מסיבה”, אמרתי לו “אני אעשה את זה” והתחלתי לדמיין את כל הסטלנים רוקדים מתחת כל עצי האורן, השמש מכה בפניהם המסטוליות, הפה שלהם יבש מהגראס החזק שהם קיבלו מתנה בכניסה, עצי האורן שכל חייהם חיכו לאנשים צעירים שירקדו לצילם הצעיר מבסוטים. אני אעשה פסטיבל של שלושה ימים לפחות, עם די ג’יים מפינלנד וסמים חופשיים. אוי, הולך להיות מדהים. כן, רייט…
עברו איזה 5 שנים מאז הטרמפ הזה, והיער מעולם לא ראה מסיבות בחייו. ארנון הצית מחדש את החיים ברעיון והתחלנו לעשות תוכניות לאביב שיבוא עלינו לטובה. הוא כבר מבין בזה טוב טוב, הוא בסצנה של הטראנס כבר די הרבה זמן, מה שאני כבר שכחתי לגמרי. במסיבת טראנס האחרונה שהייתי היה די ביזיון. מלא אנשי ביטחון עמדו בכניסה והיתה אווירה עכורה שהתמצתה בלעשן מלא חשיש מפוצץ באדולן, וזהו בעצם. גם המוזיקה היתה חלשה. הכנרת היתה יפה מאוד, אבל זה לא הספיק. כבר הגעתי למצב שהבוקר הגיע וכל מה שאני רוצה זה לעוף משם ומהר. הבאסים של הטראנס עייפו לי את המוח ורציתי כבר לירות שם בכולם. אני שונא להיות תלוי באנשים אחרים שיסיעו אותי הביתה, אבל מה אני אעשה, צריך לחקות שלחבר’ה יימאס. אני שונא חבר’ה. איכסה. מעניין איך זה יהיה טריפ? אני רק מקווה שזה לא ידפוק אותי לתמיד, אבל אולי אני בעצם צריך להידפק לתמיד… לא! צריך להשאר עם הרגליים על השלג!

ג'יימס וזהו? @ 23:01
תחת פרויקט השקרים של ג'יימס
חצי יום טוב, חצי יום ממש מחורבן

רביעי 27 דצמבר 2006

הייתי רוצח את כולם עכשיו בדם קר, עכשיו גם את החברים שלי. זה לא עניין של אשמים או לא, פשוט רוצה שכל העולם ייסבול, לא. לא. בעצם, אני רוצה שיהיה טוב, על מי אני עובד?
אבל מצד שני, כל הזמן זה חוזר, זה דופק לי בראש, חוזר ומפרק לי תאים בראש, באלימות.
הם כולם נגדי, סכיזופרן קטן ומושתן. אף אחד לא אוהב אותי באמת, מה זה משנה בכלל? כל אחד שבא איתי במגע נהיה אויב. הם כולם אויבים, כולם רוצים לפגוע ולהכאיב. כאב, פועם בחזה. תן לו לצאת!
אוי, זה כל-כך מדכא, לחיות את החיים. לא, אסור לי להגיד את זה. זה לא מדכא, זה בסדר. זה בסדר. אני שונא את עצמי על דברים שאני עושה, דברים שאני אומר, אפילו דברים שאני חושב. אני במקום חשוך ומחורבן, כל-כך הרבה ערפל, כל דבר מפריע לי, אפילו מוזיקה. אבל אני שם בכל זאת “נגן הכול” במחשב. כאילו המחשב יודע איך אני מרגיש, זה מדהים. הוא שם לי את “ילד א’” של רדיוהד, הכי מתאים בעולם למחשבות טורדניות. כל מילה שאני כותב מקבלת את ההרגשה כאילו מישהו עומד למעלה ורואה אותה. סכיזופרן דפוק, אין פה אף אחד חוץ ממך. מה זה משנה מה אחרים אומרים עליך? מרגיש כל-כך מגעיל בקשר להכול. פויה, פויה, לעזאזל. למה שום דבר לא הולך לי בקלות? אפילו בדרך הקשה שום דבר לא הולך לי. אפור לי בפה, ובעיניים ובעור. נמאס לי שמרחמים עלי, הרי זה מה שאתם עושים, לא? קוראים את מה שאני כותב, ואומרים, אוי, איזה מסכן, הוא חושב שכולם שונאים אותו. לא נורא, זה יעבור לו. זה יעבור לי, ושזה יעבור, כולכם תמותו בייסורים קשים, טוב, אל תמותו, רק תסבלו קצת, כמו לקבל סיכה באצבע, או משהו כזה, אני לא יכול להרשות לעצמי להכאיב לכם עד כדי כך… די!

השלג אמור להתחיל לרדת עוד מעט. אני באמת מתחיל להרגיש את הקור מתחיל לרדת מתחת לאפס, ומתחיל לשמוע את חווה אלברשטיין שרה על מישהי שרוצה להיות ילדה טובה, שאריות המוזיקה שז’אן השאירה במחשב… אני בחיים לא הייתי חושב על להוריד שיר של חווה. כל-כך קר ובודד במקום המוזר הזה. זה משפיע על כולם. שונא את אחותי כל-כך. אבל איזה מין דבר זה לשנוא את אחותי? זה לא אמור להיות ככה. אבל מה לעשות? ההתנשאות המגעילה הזאת… על מי אני עובד, אני שונא אותה לפעמים ואוהב אותה לפעמים כמו שאני שונא ואוהב את עצמי במחזוריות שעדיין לא הצלחתי לשים עליה את האצבע. מחפש דרך להתחמם, אולי אוכל, אולי סמים, אבל הבוף ג’אראס שיש לי לא משפיע על זבוב.
אז אני עם ראש שקט, בלי מהלומות של סמים מתישים, אני נשאר רק עם הפטישים של הרחמים העצמיים. נמאס לי מהעניין הזה שיש לי כל יום, חצי יום טוב, וחצי יום רע. בעיטות לראש. כן, אני יכול עליו. ג’ולי הקטנה נראית משועממת, מלקקת פירורים מהכיסא, אני כל-כך שונא את אחותי, זה לא טבעי. אחותי השנייה סתם שם, אני אפילו לא מרגיש אליה כלום, ועל האחרונה אני סתם כועס, שוב פעם אני מרגיש כאילו אף אחת לא שמה עלי זין, וזה כל-כך רחוק מהמציאות. (למה אני צריך להיות תמיד כזה הגיוני) לפחות אני מוציא את כל מה שמפריע לי, בכל זאת הם בחיים לא יקראו את זה. איך הגעתי לחורף המזוין הזה? ידעתי שאני ארגיש ככה בחורף…

לפני כמה שעות היה בא לי לשבור הכול, על חוסר היכולת שלי להיות אני. על חוסר היכולת שלי לשלוט בחיים שלי, עם כל הסיגריות והסמים ועם זה שאפילו לאבא שלי אני לא יכול לעשות מסאג’, כי נהייתי בנאדם פרנואיד שכבר לא יכול לגעת באף אחד, ואם אני נוגע אני נגעל אחרי כמה דקות וכל זה מעיף לי את הראש לאלף כיוונים ואני מתפרק, כל-כך מתפרק, כי הייתי נוגע בכולם פעם, בלי לפחד. אבל הפחד גם חיסל לי את זה. לעזאזל. למה כל-כך קשה לי עם מגע של אנשים אחרים? לא. למה כל-כך קשה לי לגעת באנשים אחרים? שאלה טובה. פאק. שאלה טובה. למה אני מרגיש טיפה יותר טוב אחרי שכתבתי ככה וככה שורות? למה אני נפתח כל פעם כמו קופסת סרדינים, נותן לכולם לראות ולאכול את הקרביים המגעילים והמסריחים שלי? למה כל דבר, כולל אותיות תוקפות אותי? מה הקטע המטומטם הזה? אוי, נו, בחייכם. בעיטות לראש, אולי כדאי להתחיל. משהו אפל בממלכתי הרטובה. אני צריך להיות יותר מרוכז, רק ככה אני אוכל לעשות דברים שאני רוצה, אבל אני לא מצליח להיגמל מסמים ומרחמים עצמיים ומשנאת אחרים, אוי כמה שאני שונא את כולם כולל כולם (חוץ מיוסי פיין) איזה קיצוניות אפלה. לא מגיע לאנשים שקרובים אלי לחטוף את הבעיטות לראש האלה, דוגרי גם לא מגיע לי לשכב לבד בלילה ולחטט בעצמי ולפצוע את עצמי כל פעם מחדש על טראומות מהעבר, ודברים שעושים לי בחילה… מאז שז’אן עזבה קשה לי לישון בלילה, רק העניין של הלילה מחרבן לי את הצורה, מחזיר אותי אחורה, לתקופה אפלה בחיים שלי. וזאת האשליה המחורבנת הזאת שנותנת לי את ההרגשה שאני תמיד ככה, אבל זה לא נכון. אני כל-כך לא ככה. מה שהכי הורג אותי זה שאני מרוכז בעצמי כל הזמן, בעיטות וסטירות לראש… הלוואי והייתי יכול לכתוב גם כשאני מרגיש טוב עם עצמי. לעזאזל, כמו בספרד. התמכרויות לא נחוצות, אסוציאציות מחורבנות. מוסיקה זה כל-כך טוב. טיפה יותר חם לי, תודה.

ג'יימס וזהו? @ 0:07
תחת פרויקט השקרים של ג'יימס
אוי, אלוהים. אני כל-כך עצבני…

ראשון 10 דצמבר 2006

מירמור, מחלה קשה. כל-כך עצבני. לא עצבני אל אף אחד, פשוט עצבני באופן כללי. כל הפצעים מגרדים בבת אחת. בעיקר הפצע על האצבע. הראש שלי כבר מלא פצעים, מתחת לשיער אני מגרד כמו משוגע בזמן האחרון, מרגיש את הבליטות הקטנות של הפצעים החדשים והישנים שמחכים שם, לא יודע למה. משחה אי אפשר לשים עליהם, אז יוצא לי לגרד בראש כמעט כל היום. כל שנייה משהו אחר מגרד לי בראש. מזכיר לי שהפצע עדיין פתוח. עדיין כל דבר פוגע בי, משפיל אותי, מרגיז אותי, מגרד לי, אוי, כמה שמגרד לי. אסטמה של המירמור אני קורא לזה, לפצעים.

אוי, לעזאזל. לא מצליח לצאת מזה. הייאוש, על זה שכל העולם שלי סובב רק מסביבי. אני לא עוצר לשנייה לחשוב על משהו אחר חוץ מעצמי, זה מרגיז. המחשבות שם כל הזמן. תמיד תמיד שם. למה אי אפשר לכבות את המוח לאיזה שעה או שעתיים. מה אני כבר מבקש?

רחוק מכאן זה יושב ומחכה לי. השקט הנפשי הזה, הזה שאני כל-כך זקוק לו. תן לי לחיות, בבקשה. אני צועק וצועק כל היום, הפצעים שעל הגוף שלי מזכירים לי את זה כל היום.
למה לעשות דרמה מכל דבר. שום דבר כבר לא הולך, לא עשיתי מין כבר חודשיים. עוד מעט הזין שלי ייפול מחוסר שימוש. אפילו להביא ביד כבר לא בא לי. זהו. לחיים כבר אין טעם.

רק מוזיקה עצובה נותנת לי נחמה. אוי, כן. מוסיקה עצובה. אולי אני אשים קצת רדיוהד. זה לא דיכאוני מדי? לפחות יש את חבריקו וויסקי לידי. לא עושה לי טוב, אבל קצת מטשטש את החיים.
חייב שיפסיק לגרד לי, אני לא יכול יותר.

ג'יימס וזהו? @ 22:07
תחת סופר גרב
אני צריך להתחיל לשקר על בסיס נצחי

ראשון 3 דצמבר 2006

כל פעם שאני טיפה מבואס אני בטיפשותי חושב שההרגשה הזאת תישאר דבוקה לנשמתי לנצח. לא משנה מה אני עושה, שותה, מעשן, אוכל סטייק ממש גדול, שומע מוזיקה, עושה מוזיקה, מספר לכולם, (ושאני אומר כולם, זה אומר כולם) על הבעיות שלי, על זה שאני לא יכול לנשום יותר, ועל זה שהפסיכולוג אמר לי ככה וככה. פעם הרגשתי, פעם חשבתי… למה אני נפתח לאנשים שאני לא מכיר? הגיע הזמן להפסיק עם זה, כי זה מוסיף עלי לחץ מיותר, גורם לי לשנוא את עצמי. ואין דבר כזה שנאה בכלל, זה הרי רק רעל. אוי, כמה שאני חייב לצאת מהקיבוץ הנוראי הזה. אני לא יכול לחשוב פה, אני חושב שכל שנייה שאני פה מוציאה אותי מדעתי. חייב להתאמץ לעשות את זה. חייב, חייב, חייב, חייב לחשוב חיובי. אוקיי. חיובי. אוקיי, ממש חיובי. או’קיי, אני הבנאדם הכי חיובי בעולם, העולם כבר לא סובב אותי, וכל מה שאני עושה הוא חיובי, לא שלילי אמרתי, חיובי. סוף, נקודה, פסקה חדשה…

דברים דוממים משגעים אותי… רגע, אמרנו חיובי. טוב, בסדר. כוסיות קשות להשגה משגעות אותי. אני כל-כך רוצה אותם שזה פוגע ביכולות המוטורויות שלי. לכן החלטתי אחת ולתמיד, שאני מפסיק להמשך לנשים (זה לא אומר שאני אמשך לגברים), מה שיתן לי את היתרון האולטימטיבי של “לא להלחץ ליד כוסיות ולהגיד את הדברים הלא נכונים בזמן הנכון”. הם יראו שאני מתנהג בתור עצמי לגמרי, וירצו לגעת בי ולהתחכך בי, הם לא יידעו שאני מאחורי כל המסכות האלה בעצם ממש נמשך אליהם ורוצה בכל כוחי להכניס את הבולבול שלי לכל נקב אפשרי בגופם, הם יחשבו שאני סתם עוד אחד עם עיניים כחולות שמחפש שקט נפשי ושהשטן הקטן שיושב לי על הזנב לא יפריע לי לנשום.
ואז הגעתי למסקנה שאפשר להשתמש בטכניקה הזאת בכל נושא ועניין בעולם.
אני אלך לראיונות עבודה, ויעשה פרצופים מוזרים לבוס שמסביר לי על העבודה. אני אתן לו את ההרגשה כאילו אני שם עליו זין, עליו ועל כל העובדים שיש לו במשרד. הוא ייקח אותי לעבודה בלי להניד עפעף, כי הוא ירגיש שזה יהיה בזבוז לתת לי לעבוד במקום אחר…
אוי, למה אני עובד על עצמי? למה להיות שוב פעם מישהו אחר? מאז שאני מכיר את עצמי אני הבנאדם הכי פתוח בעולם, שאומר מה שיש לו על הלב. למה לתת למתנה כזאת להעלם.
למה אני כותב שטויות במקום דברים אמיתיים? אוי, לעזאזל, כמה שאני אבוד. אנחנו דור אבוד…

ג'יימס וזהו? @ 17:16
תחת פרויקט השקרים של ג'יימס
האוזן שלי סתומה שחבל על הזמן

שלישי 18 יולי 2006

קראתי קצת בלוגים של אנשים אחרים. אני חייב להודות, כמעט אף פעם אין לי סבלנות לקרוא מה שאחרים כותבים, זה מרגיז אותי שלעוד אנשים חוץ ממני ומאחותי יש משהו להגיד על מה עובר עליהם. רגע, אני חייב להתקלח. זה היה כיף, חוץ מהעובדה שהייתי מת לשיר, אבל היה שיר ברקע, ולא יכולתי להצטרף אליו. אני אוהב לשיר ששקט, אחרת למה לשיר?
המים נוטפים לי על העור האסתמטי שלי במהירות מעצבנת ואני מתפלל. מתפלל ומתפתל בשירה עצבנית. מחמם את מיתרי הקול. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה, אני מוצא משהו שיקלקל את האווירה המעולה שיצרתי.
בס בבלון, על מה אתה סך, מאיר אריאל? “הו, בס בבלון,
בס בבלון,
בס בבלון…

אני מסדר את הטלפון במקום חדש ממקודם, בשביל שיהיה לי מקום נוח לאפר, באותו זמן שאני מתקתק, שותה בירה, ומנסה להקשיב למאיר אריאל ששמע ממישהו שכל הנחלים זורמים לים הפתוח.
הו, בס בבלון.
בס בבלון.
בס בבלון…

אני יותר מדי מתגעגע, לוקח את החיים יותר מדי ברצינות. מפחד למות מפחד כל הזמן. הרגשה מפחידה ביותר. פסיכולוגיה למתקדמים, פילוסופיה למומחים. מה מאיר אריאל היה כותב, אם היה לו בלוג?
הבירה לא מספיק קרה. זה הורג אותי לאט העניין הזה של הבירה. הייתי עובר על הרבה חוקים עכשיו רק בשביל ג’וינט ענקי של גראס משובח. הלוואי והייתי בקופי שופ. לא הערכתי את זה כמו שצריך כשהייתי שם. בדיכאון כמו איזה ילד מפגר. תמיד בדיכאון ברגעים הלא נכונים של החיים. דיכאון זה אידיוטי. אני ממש אובססיבי לגבי החיים האלה. לוקח אותם יותר מדי ברצינות, לעזאזל… לעזאזל…

הלוואי והייתי במבט אחד לחיים לתקופה של לפחות חודשיים. אני כל הזמן מסתכל על החיים באיזה אלף דרכים. בגלל זה אני לא מתמיד בשום דבר, אבל למזלי שום כישרון הכרחי לא נאבד לי. הטעות שלי היא שאני מנסה לעשות דברים שמתאימה להסתכלות מסוימת בזמן שאני מסתכל על החיים בצורה אחרת לגמרי.
אבל הכול לטובה. אפילו זה שאני מתחרש.

ג'יימס וזהו? @ 21:03
תחת פרויקט השקרים של ג'יימס
משפט הסולסיק השבועי

שני 10 יולי 2006

אני יודע יותר מאחרים *מסוימים*, אבל אחרים *אחרים* יודעים יותר *ממני*, אחא

ג'יימס וזהו? @ 22:38
תחת פרויקט השקרים של ג'יימס
ייאוש העבודה.

שני 10 יולי 2006

הוא נולד עם מום בלב

ודודתי לא יכלה לשלם

את הוצאות הטיפול

בזמן שהמנוול הזה הסתובב בעולם

וחי חיים טובים.

כלומר, היה לי אח

שלא הכרתי.

יודעת כמה לילות חלמתי

שיש לי אחות?

שיש לי אחות

והיא כל כך מיוחדת.

מה שכן ישתנה

יהיו התכניות של האיש הזה.

כי הוא לעולם לא יראה

אותי מושפלת,

מודה לו על הפרוטות

שהשקיע בנו.

ג'יימס וזהו? @ 15:04
תחת פרויקט השקרים של ג'יימס
אין התחלה. סיפור בהמשכים…

שבת 8 יולי 2006

אין התחלה, אין סוף.
לא איכפת לי, אני הולך עד הסוף.
איך יוצאים מזה, בלי סמים, בלי אלכוהול,
איך עושים את זה ממש באוטומטיות, משהו נפלא כזה?
אין לי מקום בראש מרוב צעקות, והעיניים שלי רואות דברים אחרים לגמרי.
מה הם רואות? יום אחד אני אעשה השוואה בין דברים שאני רואה שם ודברים שאני רואה,
פה.

אני רק יכול להגיד שהצבעים קצת דהויים,
העולם נשבר באמצע, נופל לתוך זה, שוב פעם בתוך זה.
ואני יודע שבתוך רגע זה יכול להיגמר, ואני אחזור להיות בסדר.

והופ, זה חולף, והצבעים מתחלפים לאט לאט ואז בשיא המהירות.
הכתיבה מרימה אותי, (אולי זה היין) ואולי הייתי אמור להרגיש יותר טוב מול המסך.
ומה אם אין לי על מה לכתוב, מה אז?
ומה אם אני טובע, וטובע, וטובע… כותב שטויות שלא קשורות אחת לשניה ואז בתוך חצי מאייה אני שוב פעם נופל, ואז שוב פעם עולה, כמו קרוסלה אני מרגיש. שמישהו יאזן פה את העניינים.
להלחין את עצמי אני צריך. חיים בלי אינטרנט, בלי כל העולם הגדול מונח לי מול הפרצוף, תענוג צרוף, או באסה נוראית…
שגרה נוראית, שגרה, שגרה, שגרה, עוד תהרגי אותי, אני עוד אמצא את עצמי בגיל 34 עדיין עובד פה, כי אני לא מצליח לשבור את הלופ של השגרה.
אלוהים ישמור, עכשיו הבנתי שאין לי שום תכנית, שום תכנית לעתיד, שום דבר שאני רוצה לעשות בחיים שלי, הלחץ יושב עלי כמו 5 טון על החזה שלי. מה התוכניות שלי לחיים? לקנות תופים?
כמו ילד קטן שמתכנן מה הוא יקנה בבר מצווה. אני צוחק על עצמי, תתבגר כבר, טמבל.
די לקלל את עצמך, זה לא עוזר לשום דבר, הרי הבנת כבר שאתה בן אדם בלי טקטיקה ובלי תוכניות, כל פעם שאני אומר לעצמי מה לעשות, או שאני מתחיל להיות רציני לגבי משהו שיכול לקדם אותי מהמקום האפור הזה בראש, אתה נאטם ומפסיק לעשות את זה. כמה שאני אוהב את ז’אן.
למה היא עדיין איתי? מה כל-כך טוב בי? מה היא מוצאת בי בכלל, יכלה להיות עם כל גבר בעולם והיא בחרה בי. בי! אם אני לא מאמין בעצמי, איך היא מאמינה? מה נותן לה את התחושה שייצא ממני משהו?
האישה הכי מדהימה בעולם רוצה אותי, עוד מעט שנתיים. שנתיים ולא נשבר לה הזין.
מה יש בי שהיא עדיין אוהבת, מה יש בי שגורם לה להישאר איתי?
אני יושב עם רגליים משולבות ומרגיש הומו. אני שונא את הישיבה הזאת, מי המציא את הישיבה הזאת?
אם כל המילים שאי פעם כתבתי היו נשארות לי בראש, או שהייתי אי פעם זוכר אותם, אולי אז הייתה יכולה להיות איזה התקדמות במצב שלי, אבל איפה אני ואיפה התקדמות?
אולי העניין הזה של הירידה העצמית זה רק מנגנון שצריך לקדם אותי בחיים, זאת אומרת שכל החיים אני ארד על עצמי, איזה נורא. כל היום אני יושב בעבודה ומת לצעוק כמו משוגע, לצאת למסדרון הנורא הזה של המפעל ולצעוק כמו מטורף, שדי, נמאס לי, מי שאתם רואים זה לא אני, זה אפילו לא 15 אחוז ממה שאני מסוגל להיות, מסוגל לעשות.
והרי אני יודע שברגע שזה ייקרה, זה ייקרה. ואם אני לא אעזור לעצמי, אף אחד לא יעזור לי.
כואבות לי השיניים, אני חייב לטפל בזה.
מי אני ומה אני, בלה בלה בלה, זה כל מה שיש לי להגיד… אוף.
איפה הרגע הזה מסיני שגיליתי מי אני באמת. אולי זאת היתה ההשפעה של הגראס, אבל הרגשתי שם משהו שתמיד ידעתי שנמצא בי, שפתאום השתחרר כמו גלים של צונאמי שמכים על חוף תאילנדי קטן.
רוצה לכתוב ולא להפסיק, פשוט לכתוב ולכתוב, לפרוש את כל תורתי ואת כל מה שאני אי פעם ידע או ידעתי או סידרתי או לא סידרתי בראש, כל מה שאי פעם חוויתי, ואי פעם אחווה, או שלא העזתי לדמיין, כל מה שאי פעם הסתרתי מעצמי, כל מה שעדיין לא גיליתי לי ומה שאני רוצה לקרוא.
המילים יתבלבלו להם בתוך הדף כאילו מדוזות תוקפניות במיוחד יצאו מהים במטרה להשתלט לי על הדף הריק, הלבן הזה, הלבן הזה שנשבעתי בלבי להפוך לשחור יפהפה. אם אני אצטרך פתאום להיות, למשל, אני, אין בעיה. לפחות בשביל מטרה מסוימת, אני אירתם לסוסים הדמיוניים שלי ואכה בכדור כל-כך חזק עד שלאף אחד לא יהיה מושג מה אני עושה, מכה כדורים בעוצמה כזאת שיכולה לעלף פיל עיוור לאלף, אלפי עזאזל.
אז מה אני עושה בשביל להיות עצמי? שאלה טובה. וכמובן, כל פעם שיש לי שאלה, אני מתייעץ עם המומחים שיושבים לי בתוכו, בתוך הראש.
המומחים: פיל עיוור, זאב זקן, דוב חרמן (אבל שקול), ארמדיל הומו, אריה אמיץ, סוס לבן, תנין מובטל. ולפעמים בא לבקר (אבל פעם בהרבה זמן) חד קרן חירש באוזן אחת. (אל תדאגו, האוזן השלישית).
אני מכנס אותם באחה”צ מבאס, מבאס כרגיל. השמש עוד לא שקעה, גם לא קרובה לזה, אבל בחוץ כבר מזמן חושך, חושך בלתי מוסבר, שילוב של שיר עצוב משנות ה-80 לבין הטעם הלוואי שיש לי בפה אחרי שאני מעשן סיגריה מיותרת. ההרגשה מאוד כבדה, כאילו הייתי עצוב מאז ומעולם. בקושי יש לי כוח לדבר עם המומחים, בטח שלא להסביר להם מה עובר עלי, בשביל שאולי, אולי, אולי הם יצליחו לשפר את ההרגשה שלי. אם הייתי משחק מחשב, אז בצד השמאלי למעלה היה צריך להיות סימון של החשק שלי לחיות. הסימון עכשיו שואף לאפס. משהו כמו (בין אחת לשתיים) 1.1. מעט מאוד בשבילי. מעט מדי.
כמו שאמרתי, אני באחה”צ עם שמש שחורה, והרוח נושבת קרה, ואין לי אפילו מדורה להתנחם במצב המדוכדך הזה.
אני נזהר שלא להגיד שאני בדיכאון, כי בז’רגון המקצועי של הפסיכולוגים, לדיכאון יש סימפטומים מאוד ברורים. אני צריך להיות מלווה בעייפות/חוסר שינה, חוסר תיאבון, אסור לי לצחוק, אי רצון לחיות, חוסר תקשורת עם אחרים, התבודדות גסה, חוסר בחמצן למוח (סעיף מיוחד לאנשים בדיכאון שהולכים ללמוד פסיכולוגיה בשביל לצאת מזה ואחרי זה אומרים למטופלים שלהם שהם לא בדיכאון, אלא זה רק דכדכת עוברת.) אז החליטו בשבילי שאני לא מדוכא, אני רק מדוכדך, כי אם יש לי חלק מהסעיפים, אבל לא את כולם, אז אני לא בדיכאון. יופי. מאוד נעלבתי כששמעתי את התיאוריה בשקל הזאת. הרי בניתי את כל החיים שלי על ההתקפי דיכאון שלי, וגם את זה לוקחים ממני עכשיו. מה עוד נשאר לי?
אז אני יושב מדוכדך על העץ ביער ושולח הודעת טקסט בתפוצה רחבה לכלל המומחים שלי. אני צריך לבוא ליער בשביל זה. זאת אומרת, אני צריך לבוא לקראתם, לבית שלהם, יער טבנקין, אחרת הם בחיים לא יצליחו לעבור את המעבר פרות שבכניסה ליער בשביל להגיע לבית שלי.
פעם אחת הפיל העיוור והסוס הלבן באו לבקש אציטון. לא שאלתי אותם למה זה קשור, אבל ממה שהצלחתי להבין מהבלבלת שלהם, הבנתי שזה קשור איך שהוא לסופר מן. אני לא שואל. אני מקבל את זה כמובן מאליו שהם מתעסקים עם כל מיני דברים שאני בחיים לא אצליח להבין. אני מוותר על ההתעניינות. הייתי מזמין אותם לפיצה בהכנה ביתית, אבל הם מיהרו. אין לי מושג איך הם עברו את המחסום שביציאה מהיער, אבל אני סומך עליהם שיש להם דרך כלשהי לעקוף גבולות, אחרי הכול,
הם אנרכיסטים בדם, כל החיים שלהם סובבים סביב אובססיה נוראית לאנרכיה חסרת גבולות, ויותר מזה,
הם אובססיבים לגבי זה שהם בשום פנים ואופן לא אנרכיסטים, ובשום פנים ואופן לא אובססיבים אנרכיסטים, אולי הם קצת חסרי גבולות, אובססיבים… בז’רגון הפסיכולוגי המקצועי, היו קוראים לזה סאאשלאאאח”ג: “סינדרום אובססיבים אנרכיסטים שהם לא אובססיבים אנרכיסטים אבל חסרי גבולות”.
תאמינו לי, זה בטוח נמצא באיזה שהוא ספר עב כרס ומשעמם למכביר, מחכה לקבוצה המתאימה, כנראה למורדים צעירים בגיל ההתבגרות, שתאובחן כקבוצת סיכון שלוקה ב סאאשלאאאח”ג ותטופל בתרופות המתאימות, במינון גבוה, אחרת המחלה תשתלט עליהם, על כל עולמם הצעיר והחסר ניסיון, ויגרום להם באופן חד וכואב לתרחיש הגרוע והמפחיד ביותר שמשרד החינוך פוחד ממנו. הילדים האנרכיסטים האובססיבים שבעצם לא אובססיבים אנרכיסטים אבל כן חסרי גבולות, יקחו את הראש הצעיר שלהם ויעשו הפיכה במערכת החינוך. הם יעשו כאוס מוחלט במדינה, ייכנסו לכיתות באמצע השיעור, יפליצו על מורים, ישרפו מבחנים, הם יעמדו בכיכרות הומים באדם ויסבירו לכולם בהיגיון, אבל בתקיפות, למה כדאי ונחוץ לעשות הפיכה במשרד החינוך. ה-סאאשלאאאח”ג ייתן ללוקה בהם כוחות סופר אנושיים, שכוללים כוחות מנהיגות בלתי נדלים, מה שיעשה אותם למנהיגים דגולים, חסרי כל רחמי מערכת ובעלי חוכמה קיצונית. המהפכה לא תשודר בטלויזיה, היא תגרד לכולם את העין, ליד הבית, בתוך הילקוט של הילד שלהם, עמוק בתוך הגרון הקולקטיבי של כולנו. אף אחד לא יישאר אדיש. אף אחד כבר לא יירצה להישאר אדיש. הם יהפכו את זה לאופנה, כמו האס אמ אסים, כמו נינט, כמו יהודה לוי, כמו רטרו לאייטיז. אנשים לא יירצו להישאר מאחור.
המהפכה, שתיקרא מהפכת ה- סאאשלאאאח”ג, תגרום בסופו של דבר לביטול כל הבגרויות,
וכל הבחינות באשר הם קיימות. התהליך יהיה מהיר וכואב. לאחר שכל הבגרויות והמבחנים והבחנים והעבודות השנתיות והמבדקים והטסטים ומבחני ההתאמה יבוטלו, 70 אחוז מכלל המורים המדריכים בישראל יפוטרו, (כי בואו נודה, אין בהם צורך) כל הפורמט הישן של משרד החינוך יצטרך להשתנות בעקבות ההפיכה, מנהלים אזוריים יפוטרו, ועדות חינוך מיוחד יפורקו, כי כבר הכול מיוחד, אז לא יהיה צורך בדיכוי הילדים לדרגה של “מיוחד”, הכול יתפרק להם בידיים.
אוניברסיטאות ומכללות יצטרכו לעבור לפורמט לימוד אחר, כי אף אחד לא יודע איך ללמד בלי בחינות, השיטה הקלה ביותר, אבל גם הנאצית והנוראית מכולם שהוכחה כהיחידה שעובדת על ההולכים בתלם, אבל מה אם אתה לא הולך בתלם או שאתה סתם לא זוכר מה כתוב בספר/ אתה לא יודע לקרוא/ אתה לא יכול להתרכז בשיעור כי אתה חושב על הפדל דיסטורשן החדש שקנית/ אתה נלחץ בבחינות/ חושב על ציצי וכוס כל שנות הביה”ס שלך, מה שגורם לך להיכשל נחרצות בבחינות, מה שתורם ישירות לרגשי נחיתות קשים/ קושי להסתדר עם דברים מורכבים הרבה פחות/ דיכאון על כך ששום דבר לא הולך לך/ רצון למות/ רצון להרוג וכו’ וכו’…
הלוקים ב- סאאשלאאאח”ג יירצו לחסל את המצב הזה, ומשרד החינוך יודע שזה יקרה, ומוכן לכל תרחיש אפשרי. איך אני יודע את זה? זה פשוט מאוד, אני סובל מ-דבמשנללעשקבה”ל דיס אורדר –
דיס אורדר ( אי סדר) של דמיון בלתי מוגבל שלעיתים נוטה להמציא לעצמו עולמות שלא קיימים במציאות המוסכמת לכל.
בקיצור, אני יודע בדיוק מה קורה פה, מאחורי האף של כולנו.
אני יודע מה קורה מתחת ומאחורי האף של כולנו, אבל מה קורה בתוך הראש שלי, זה כבר מעבר להבנה השטחית והאנושית שלי.

ג'יימס וזהו? @ 23:25
תחת פרויקט השקרים של ג'יימס