"הפוזה המדכאת שלי כבר מזמן יצאה מהאופנה, היום אני פשוט לא מתעסק בזה יותר. פעם היה הרבה יותר מגניב להיות עצוב, יותר מעורר השראה. היום זה סתם מפריע לי לנשום" the new-york times, 1999.
"אם אני אמות יום אחד, ויפרסמו את החרא הזה באינטרנט, תדעו שאני עומד מאחורי כל מילה. הבת זונה הזאת לא תשלוט בי ולא תשקר לי יותר. אין לי שום כוונות להרוג אותה או משהו כזה, אבל אני לא יכול לסבול את השטויות האלה יותר. אהבתי אותה כמו שילד אוהב דובי. חיבקתי אותה יותר ממה שבנאדם יכול לחבק. אמרתי לה "בייבי, אני אוהב אותך" 8 פעמים ביום, ניקיתי את האסלה ואת המדפים ואת המקרר. אבל היא לא אהבה אותי באמת. אולי את המתופף המטומטם שלי היא אהבה. ראיתי את המבט הזה בעיניים שלה כשמבטיהם הצטלבו."
"זה היה בחזרת האולפן האחרונה שלנו לפני ההקלטות ב"ג'נרל" באפטאון. ניגנו וניגנו וניגנו כבר איזה 11 שעות רצוף. כאבו לנו האצבעות, האוזניים כבר צפצפו, אבל היינו בעיקר רעבים. היינו פאקינג רעבים. והנה אנדיאנה היפה באה עם מחשוף נדיב, מגפיים גבוהים ומבט רעב בעיניים, נושאת בידיה העדינות מגש עם לזניה, עטופה בניילון, הגבינה כמעט נזלה לה על החזה. ואיך שהיא מחייכת את החיוך הזה שמוציא אותי מדעתי, משאיר אותי מאוהב, על ענן, גם אם אני הכי כועס עליה בעולם… אבל החיוך הזה לא היה מופנה אלי, ממש לא. הוא היה מופנה למתופף הבן זונה שלי – צ'ארלי. איזה אידיוט אני. איזה מטומטם. איך יכולתי להיות כזה עיוור?"
"רק אז התחלתי להסתכל אחורה, להזכר בארועים שהיו לנו ביחד, רגעים שהיא לא הייתה בבית, סיפרה לי תירוצים. מכרה לי פאקינג לוקשים. אני נזכר עכשיו איך היא כל הזמן חיפשה תירוץ להגיע לחזרות… שיט, אפילו עוד מאז שהבאנו את הצ'ארלי המנוול הזה. היא אפילו המליצה עליו אחרי שדוני עזב אותנו… אוי. אוי. אוי, בנאדם, איך יכולתי להיות כל-כך מטומטם? אני אהרוג אותו. אני נשבע שהוא בנאדם מת."
"אינדיאנה באה היום לביקור. היא צבעה את השיער לאדום. היא אומרת שבודד לה בחוץ, שהיא כל היום בוכה, ושהחיים שלה נהרסו מאז… אבל היא לא נראית לי סובלת. ההיפך. היא נראית כאילו היא חיה את החיים הטובים, חיה עם הכסף המזוין שלי בבית המזוין שלי. בטח מזדיינת עם כל העולם, הפעם בטח עם הגיטריסט שלי. היא אומרת שמאז שרצחתי את הבן זונה, שאנס אותה שוב ושוב כל הזמן הזה היא רק אוהבת אותי יותר… (כן, בטח. כאילו אני מאמין לסיפור הזה) בחיי, אני לא יודע מה לעשות. מצד אחד אני יכול להתגרש מהזונה הזאת, לנשל אותה מכל הכסף, מהבית הגדול ומכל מה שהרווחתי בחיים… מצד שני, נותנים לנו שעת התייחדות פה, וזה שווה את כל השקרים ואת העמדת הפנים שלה. זיינתי אותה בכל מיני צורות במסגרת השעה הזאת. זיינתי אותה בשביל חצי שנה. כן. זה היה שווה את זה"
"פגשתי את אוליבר "ביג טקסס" אנג'ל, הוא בא לשבת לידי בחדר האוכל. ישבתי עם החבר'ה שלי, האחים אהבו את מה שעשיתי בחוץ, הם מעריצים שרופים וזה פועל לטובתי. מהיום הראשון שלי פה אני המלך שלהם. סמים, פורנו, אלכוהול, קומבינות. אני אומר מילה וזה שלי. הם שמעו על הסיפור שלי, ובכלא מי שרוצח את המאהב של אישתו נחשב גיבור גדול. הגיון כזה של כלא. ביג טקסס הוא ג'אנקי שהמערכת המשפטית הנכבדת של מדינתינו הדגולה חשבה שהכלא ינקה אותו ויעשה ממנו גבר מנומס ונעים לבריות. אלוהים, איזו פאשלה רצינית של המערכת המשפטית. הבנאדם גמור, מתגרד, פרנואידי, יורק ומקלל. זה עצוב שהוא פה, שלא שמו אותו באגף הגמילה שבקצה השני של הכלא, שם אפשר להתנקות בלי בעיה."
"בכל מקרה – הוא מגיע מתגרד לשולחן שלי, וישר כמה חברה מתרוממים להרחיק אותו. (בחיי, זה מעלה לי את האגו שהם עושים את זה…) אז אני מסמן להם שזה בסדר. הוא מתיישב ומביט לי בעיניים. ואז אתה רואה בעיניים שלו, פאק, כל-כך הרבה עצב. כמויות של עצב, אבל בנוסף לזה – כל-כך הרבה פאקינג כישרון. מעבר לכל הקושי שלו בחיים וכל החרא הזה שהוא הסתבך בו, ואלוהים יודע שהוא בחרא, העיניים שם בשביל לספר את האמת על הבנאדם…"
"…אז הוא מציע לי להקים להקה בבית כלא המזוין הזה, ואני -כבר אין לי שום דבר להפסיד, אז אני אומר אוקיי, וגאד דמט, מסתבר שיש חדר מוזיקה באחד האגפים. גם כן חדר מוזיקה, פסנתר ישן מאובק, אחד הקלידים של הבאסים לא עובד ובחיי, נראה לי שיש לו אופי של אסיר, לפעמים הוא מתעצבן ומפסיק לנגן, ואז צריך להפסיק לנגן ל-30 דקות מדי פעם לבעוט בו, ואחרי זה הכול חוזר למקומו. אז תארו לכם את זה… אנחנו נכנסים לחדר מוזיקה ואני אוטומטית הולך לפסנתר, כי, נו, טוב… וביג טקסס הולך לאט, צולע ומיילל - לוקח את הסקסופון, נותן נשיפה קטנה שנשמעת נורא, משהו כמו משאית בבלימת חירום… ואיך שאני בא להגיד לו שזה לא מה שחשבתי שהוא יכול לעשות, הוא דופק את הצלילים הכי יפים והכי נוגעים ללב שאי פעם שמעתי יוצאים מתוך סקסופון. פשוט ישבתי שם – מביט, מעריץ, מתפעל – זה פשוט מדהים איך ברגע אחד, מתוך הצלילים האלה, שלא יצאו מהסקסופון, אלא יצאו ישר מהלב, מהייאוש, מהזוהמה, מייסורי ההרואין, איך ברגע אחד הוא מצליח להפוך מהאסיר הג'אנקי הזה שלא מצליח לקפל כביסה במכבסת הכלא ביום טוב, לדבר המדהים הזה שמנגן סקסופון כמו שג'ון קולטריין האגדי היה רק חולם. (טוב, אולי אני מגזים), אבל ברגע שביג טקסס היה נוגע בסקסופון הזה ואני הייתי מקיש על הקלידים האלה, כבר לא היינו בתוך הכלא. היינו עפים מהכלא היישר אל ה"סנטרל מנהטן", נזרקים בחוזקה אל במת ה"ג'וקי הון", מנגנים בשביל אליטסטים, בשביל בוגרי קולג', לוותיקי צבא, ילדים מחוננים במחנה קיץ… הצלילים שלנו פרצו את חומות הכלא לאלפי חתיכות והשאירו אותנו עפים באוויר, עד הנחיתה הקשה שבה הסוהר בא והעיף אותנו חזרה לתאים. אבל השמחה הזאת המשיכה והמשיכה גם אחרי הסשנים שלנו. בחיי, זה הדבר היחידי שמחזיק אותי נושם במקום הזה."
קטעים מתוך יומנים וראיונות עם קנזס וויטרסון, פסנתרן וזמר ב"קנזס וויטרסון קברטט" וב"אוליס פייב". הקטעים פורסמו בספר too heavy to bear שיצא אחרי מותו הטרגי של קנזס במאי 2007 בכלא בארה"ב. הוא נשם את נשימתו האחרונה כש"ביג טקסס" תקע לו סכין בגרון, לאחר חילופי דברים בהם קנזס סירב לארגן לטקסס מנה של הרואין. הוא נקבר בבית הקברות המקומי של העיירה שלו בג'ורג'יה שם נולד וגדל. אולי אבנט נגן החצוצרה ומנהיגה של "אוליס פייב" ספד לו:
"קנזס היקר, חברי הטוב, קנזס, נגן הפסנתר הטוב ביותר שאי פעם פגשתי - קנזס וויטרסון. מה לעזאזל אתה עושה בארון הזה? תנקה את הבגדים המכובדים האלה, תגיד יפה שלום לאורחים ותפסיק עם הבדיחה הגרועה הזאת… היית חייב לגמור ככה, אה? היית חייב לצאת בסטייל, לפני כולנו, ישן לך את שנת היופי הנצחית שלך עם החיוך הנצחי הזה שלך… יופי לך, קנזס. ובכן, מאחר שאני מכיר אותך יותר טוב מכולם בעולם הזה, אני מרשה לעצמי להגיד שאתה בטוח נהנה מכל העניין הזה. כן, כן. אתה מביט מלמעלה על כל החברים וה"לא חברים" שלך, מדליק סיגר שמן, וצוחק צחוק מתגלגל מכל הסיטואציה הזאת. לא יכולת לצאת ביותר סטייל מזה, אה? איזה נרקומן מנוול בכלא משסף את גרונך, לאחר שאתה שיספת את גרונו של המאהב של אישתך. איזה סיום מהספרים לבנאדם מהסרטים. בחיי… טוב, אני מניח שאנחנו בהלוויה וכל זה, ובהלוויה צריכים להיות עצובים, לא? אז תדע לך שאני עצוב, קנזס. אני פאקינג עצוב. לא היה ולא יהיה לי חבר טוב כמוך. כל העולם הזה כבר לא מצחיק בלעדיך, ואין כבר שום פאקינג הגיון. אני מניח שהעולם הפסיד מוזיקאי מחונן ואני הפסדתי אח שהיה איתי ברגעים הכי מצחיקים, הכי מרגשים, הכי עצובים, מורטי עצבים, יו ניים איט… אני מקווה שישמעו אותך עד לאדמה כשתעשה ג'מים עם הנדריקס וקולטריין. אל תנגנו יותר מדי, כן? תשמרו מקום לחצוצרה שלי, בבקשה. תשמור על כולנו מאיפה שלא תהיה, קן. אוהב אותך ומתגעגע, אח שלך – אולי אבנט…"
קנזס וויטרסון 1957 – 2007
