קראתי קצת בלוגים של אנשים אחרים. אני חייב להודות, כמעט אף פעם אין לי סבלנות לקרוא מה שאחרים כותבים, זה מרגיז אותי שלעוד אנשים חוץ ממני ומאחותי יש משהו להגיד על מה עובר עליהם. רגע, אני חייב להתקלח. זה היה כיף, חוץ מהעובדה שהייתי מת לשיר, אבל היה שיר ברקע, ולא יכולתי להצטרף אליו. אני אוהב לשיר ששקט, אחרת למה לשיר?
המים נוטפים לי על העור האסתמטי שלי במהירות מעצבנת ואני מתפלל. מתפלל ומתפתל בשירה עצבנית. מחמם את מיתרי הקול. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה, אני מוצא משהו שיקלקל את האווירה המעולה שיצרתי.
בס בבלון, על מה אתה סך, מאיר אריאל? “הו, בס בבלון,
בס בבלון,
בס בבלון…
אני מסדר את הטלפון במקום חדש ממקודם, בשביל שיהיה לי מקום נוח לאפר, באותו זמן שאני מתקתק, שותה בירה, ומנסה להקשיב למאיר אריאל ששמע ממישהו שכל הנחלים זורמים לים הפתוח.
הו, בס בבלון.
בס בבלון.
בס בבלון…
אני יותר מדי מתגעגע, לוקח את החיים יותר מדי ברצינות. מפחד למות מפחד כל הזמן. הרגשה מפחידה ביותר. פסיכולוגיה למתקדמים, פילוסופיה למומחים. מה מאיר אריאל היה כותב, אם היה לו בלוג?
הבירה לא מספיק קרה. זה הורג אותי לאט העניין הזה של הבירה. הייתי עובר על הרבה חוקים עכשיו רק בשביל ג’וינט ענקי של גראס משובח. הלוואי והייתי בקופי שופ. לא הערכתי את זה כמו שצריך כשהייתי שם. בדיכאון כמו איזה ילד מפגר. תמיד בדיכאון ברגעים הלא נכונים של החיים. דיכאון זה אידיוטי. אני ממש אובססיבי לגבי החיים האלה. לוקח אותם יותר מדי ברצינות, לעזאזל… לעזאזל…
הלוואי והייתי במבט אחד לחיים לתקופה של לפחות חודשיים. אני כל הזמן מסתכל על החיים באיזה אלף דרכים. בגלל זה אני לא מתמיד בשום דבר, אבל למזלי שום כישרון הכרחי לא נאבד לי. הטעות שלי היא שאני מנסה לעשות דברים שמתאימה להסתכלות מסוימת בזמן שאני מסתכל על החיים בצורה אחרת לגמרי.
אבל הכול לטובה. אפילו זה שאני מתחרש.