כל פעם שאני טיפה מבואס אני בטיפשותי חושב שההרגשה הזאת תישאר דבוקה לנשמתי לנצח. לא משנה מה אני עושה, שותה, מעשן, אוכל סטייק ממש גדול, שומע מוזיקה, עושה מוזיקה, מספר לכולם, (ושאני אומר כולם, זה אומר כולם) על הבעיות שלי, על זה שאני לא יכול לנשום יותר, ועל זה שהפסיכולוג אמר לי ככה וככה. פעם הרגשתי, פעם חשבתי… למה אני נפתח לאנשים שאני לא מכיר? הגיע הזמן להפסיק עם זה, כי זה מוסיף עלי לחץ מיותר, גורם לי לשנוא את עצמי. ואין דבר כזה שנאה בכלל, זה הרי רק רעל. אוי, כמה שאני חייב לצאת מהקיבוץ הנוראי הזה. אני לא יכול לחשוב פה, אני חושב שכל שנייה שאני פה מוציאה אותי מדעתי. חייב להתאמץ לעשות את זה. חייב, חייב, חייב, חייב לחשוב חיובי. אוקיי. חיובי. אוקיי, ממש חיובי. או’קיי, אני הבנאדם הכי חיובי בעולם, העולם כבר לא סובב אותי, וכל מה שאני עושה הוא חיובי, לא שלילי אמרתי, חיובי. סוף, נקודה, פסקה חדשה…
דברים דוממים משגעים אותי… רגע, אמרנו חיובי. טוב, בסדר. כוסיות קשות להשגה משגעות אותי. אני כל-כך רוצה אותם שזה פוגע ביכולות המוטורויות שלי. לכן החלטתי אחת ולתמיד, שאני מפסיק להמשך לנשים (זה לא אומר שאני אמשך לגברים), מה שיתן לי את היתרון האולטימטיבי של “לא להלחץ ליד כוסיות ולהגיד את הדברים הלא נכונים בזמן הנכון”. הם יראו שאני מתנהג בתור עצמי לגמרי, וירצו לגעת בי ולהתחכך בי, הם לא יידעו שאני מאחורי כל המסכות האלה בעצם ממש נמשך אליהם ורוצה בכל כוחי להכניס את הבולבול שלי לכל נקב אפשרי בגופם, הם יחשבו שאני סתם עוד אחד עם עיניים כחולות שמחפש שקט נפשי ושהשטן הקטן שיושב לי על הזנב לא יפריע לי לנשום.
ואז הגעתי למסקנה שאפשר להשתמש בטכניקה הזאת בכל נושא ועניין בעולם.
אני אלך לראיונות עבודה, ויעשה פרצופים מוזרים לבוס שמסביר לי על העבודה. אני אתן לו את ההרגשה כאילו אני שם עליו זין, עליו ועל כל העובדים שיש לו במשרד. הוא ייקח אותי לעבודה בלי להניד עפעף, כי הוא ירגיש שזה יהיה בזבוז לתת לי לעבוד במקום אחר…
אוי, למה אני עובד על עצמי? למה להיות שוב פעם מישהו אחר? מאז שאני מכיר את עצמי אני הבנאדם הכי פתוח בעולם, שאומר מה שיש לו על הלב. למה לתת למתנה כזאת להעלם.
למה אני כותב שטויות במקום דברים אמיתיים? אוי, לעזאזל, כמה שאני אבוד. אנחנו דור אבוד…
גם אתה חרא וגם עלייך אי אפשר לסמוך.
סתם!
אוהבת אותך, טיפשון.