הייתי רוצח את כולם עכשיו בדם קר, עכשיו גם את החברים שלי. זה לא עניין של אשמים או לא, פשוט רוצה שכל העולם ייסבול, לא. לא. בעצם, אני רוצה שיהיה טוב, על מי אני עובד?
אבל מצד שני, כל הזמן זה חוזר, זה דופק לי בראש, חוזר ומפרק לי תאים בראש, באלימות.
הם כולם נגדי, סכיזופרן קטן ומושתן. אף אחד לא אוהב אותי באמת, מה זה משנה בכלל? כל אחד שבא איתי במגע נהיה אויב. הם כולם אויבים, כולם רוצים לפגוע ולהכאיב. כאב, פועם בחזה. תן לו לצאת!
אוי, זה כל-כך מדכא, לחיות את החיים. לא, אסור לי להגיד את זה. זה לא מדכא, זה בסדר. זה בסדר. אני שונא את עצמי על דברים שאני עושה, דברים שאני אומר, אפילו דברים שאני חושב. אני במקום חשוך ומחורבן, כל-כך הרבה ערפל, כל דבר מפריע לי, אפילו מוזיקה. אבל אני שם בכל זאת “נגן הכול” במחשב. כאילו המחשב יודע איך אני מרגיש, זה מדהים. הוא שם לי את “ילד א’” של רדיוהד, הכי מתאים בעולם למחשבות טורדניות. כל מילה שאני כותב מקבלת את ההרגשה כאילו מישהו עומד למעלה ורואה אותה. סכיזופרן דפוק, אין פה אף אחד חוץ ממך. מה זה משנה מה אחרים אומרים עליך? מרגיש כל-כך מגעיל בקשר להכול. פויה, פויה, לעזאזל. למה שום דבר לא הולך לי בקלות? אפילו בדרך הקשה שום דבר לא הולך לי. אפור לי בפה, ובעיניים ובעור. נמאס לי שמרחמים עלי, הרי זה מה שאתם עושים, לא? קוראים את מה שאני כותב, ואומרים, אוי, איזה מסכן, הוא חושב שכולם שונאים אותו. לא נורא, זה יעבור לו. זה יעבור לי, ושזה יעבור, כולכם תמותו בייסורים קשים, טוב, אל תמותו, רק תסבלו קצת, כמו לקבל סיכה באצבע, או משהו כזה, אני לא יכול להרשות לעצמי להכאיב לכם עד כדי כך… די!
השלג אמור להתחיל לרדת עוד מעט. אני באמת מתחיל להרגיש את הקור מתחיל לרדת מתחת לאפס, ומתחיל לשמוע את חווה אלברשטיין שרה על מישהי שרוצה להיות ילדה טובה, שאריות המוזיקה שז’אן השאירה במחשב… אני בחיים לא הייתי חושב על להוריד שיר של חווה. כל-כך קר ובודד במקום המוזר הזה. זה משפיע על כולם. שונא את אחותי כל-כך. אבל איזה מין דבר זה לשנוא את אחותי? זה לא אמור להיות ככה. אבל מה לעשות? ההתנשאות המגעילה הזאת… על מי אני עובד, אני שונא אותה לפעמים ואוהב אותה לפעמים כמו שאני שונא ואוהב את עצמי במחזוריות שעדיין לא הצלחתי לשים עליה את האצבע. מחפש דרך להתחמם, אולי אוכל, אולי סמים, אבל הבוף ג’אראס שיש לי לא משפיע על זבוב.
אז אני עם ראש שקט, בלי מהלומות של סמים מתישים, אני נשאר רק עם הפטישים של הרחמים העצמיים. נמאס לי מהעניין הזה שיש לי כל יום, חצי יום טוב, וחצי יום רע. בעיטות לראש. כן, אני יכול עליו. ג’ולי הקטנה נראית משועממת, מלקקת פירורים מהכיסא, אני כל-כך שונא את אחותי, זה לא טבעי. אחותי השנייה סתם שם, אני אפילו לא מרגיש אליה כלום, ועל האחרונה אני סתם כועס, שוב פעם אני מרגיש כאילו אף אחת לא שמה עלי זין, וזה כל-כך רחוק מהמציאות. (למה אני צריך להיות תמיד כזה הגיוני) לפחות אני מוציא את כל מה שמפריע לי, בכל זאת הם בחיים לא יקראו את זה. איך הגעתי לחורף המזוין הזה? ידעתי שאני ארגיש ככה בחורף…
לפני כמה שעות היה בא לי לשבור הכול, על חוסר היכולת שלי להיות אני. על חוסר היכולת שלי לשלוט בחיים שלי, עם כל הסיגריות והסמים ועם זה שאפילו לאבא שלי אני לא יכול לעשות מסאג’, כי נהייתי בנאדם פרנואיד שכבר לא יכול לגעת באף אחד, ואם אני נוגע אני נגעל אחרי כמה דקות וכל זה מעיף לי את הראש לאלף כיוונים ואני מתפרק, כל-כך מתפרק, כי הייתי נוגע בכולם פעם, בלי לפחד. אבל הפחד גם חיסל לי את זה. לעזאזל. למה כל-כך קשה לי עם מגע של אנשים אחרים? לא. למה כל-כך קשה לי לגעת באנשים אחרים? שאלה טובה. פאק. שאלה טובה. למה אני מרגיש טיפה יותר טוב אחרי שכתבתי ככה וככה שורות? למה אני נפתח כל פעם כמו קופסת סרדינים, נותן לכולם לראות ולאכול את הקרביים המגעילים והמסריחים שלי? למה כל דבר, כולל אותיות תוקפות אותי? מה הקטע המטומטם הזה? אוי, נו, בחייכם. בעיטות לראש, אולי כדאי להתחיל. משהו אפל בממלכתי הרטובה. אני צריך להיות יותר מרוכז, רק ככה אני אוכל לעשות דברים שאני רוצה, אבל אני לא מצליח להיגמל מסמים ומרחמים עצמיים ומשנאת אחרים, אוי כמה שאני שונא את כולם כולל כולם (חוץ מיוסי פיין) איזה קיצוניות אפלה. לא מגיע לאנשים שקרובים אלי לחטוף את הבעיטות לראש האלה, דוגרי גם לא מגיע לי לשכב לבד בלילה ולחטט בעצמי ולפצוע את עצמי כל פעם מחדש על טראומות מהעבר, ודברים שעושים לי בחילה… מאז שז’אן עזבה קשה לי לישון בלילה, רק העניין של הלילה מחרבן לי את הצורה, מחזיר אותי אחורה, לתקופה אפלה בחיים שלי. וזאת האשליה המחורבנת הזאת שנותנת לי את ההרגשה שאני תמיד ככה, אבל זה לא נכון. אני כל-כך לא ככה. מה שהכי הורג אותי זה שאני מרוכז בעצמי כל הזמן, בעיטות וסטירות לראש… הלוואי והייתי יכול לכתוב גם כשאני מרגיש טוב עם עצמי. לעזאזל, כמו בספרד. התמכרויות לא נחוצות, אסוציאציות מחורבנות. מוסיקה זה כל-כך טוב. טיפה יותר חם לי, תודה.