הבוקר התחיל לרדת שלג. לא כבד אבל שלג. היתה לי מלא עבודה, אבל עבודה מאוד קלה, מחוסר סבלנות כל שניה הסתכלתי אחורה לראות אם השלג ממשיך לרדת. זה השלג הכי מוזר שראיתי בחיים. שנייה אחת הוא יורד בטירוף ושנייה אחרי הוא מפסיק, והשמש יוצאת ומאירה את העולם בצבעים מעולים. או שהוא יורד ביחד עם השמש בחוץ. בקיצור, שלג מוזר.
אחרי כמה פרקים משעממים של “ראש גדול” של yes, אני וג’ולי החלטנו שמשעמם לנו ואנחנו לא יכולים יותר עם זה שבחוץ שלג ואנחנו פה, מתחממים מול התנור המעולה שלנו, אז התחלנו ללכת ליער, עם וול סטריט לייט ושקית של פיצוחים הכי טובים שאי פעם אכלתי בחיי. אוי, כמה שהיה קר. היה קר יותר מקר, וגם אפל, נו, מה אתם מצפים מסוף העולם שמאלה? אבל הגרעינים שהכנסתי לפה וירקתי כמו תוכי שמכבד את עצמו חיממה אותי קצת.
זה כל פעם תוקף אותי מחדש מאז שחזרתי לקיבוץ. הכניסה ליער… הכניסה ליער מלווה באושר קוסמי, שאני לא מצליח להבין אותו. הכול כל-כך ירוק וטוב. אין אף אחד ביער טבנקין חוץ ממני ומג’ולי, ואני בועט לה אצטרובלים וחושב על כל מיני דברים שברומו של עולם, כמו: מעניין אם אני יכול להביא את השלג, אחרי שבאופן די מרגיז הוא החליט להפסיק לרדת. ברור שהוא לא יורד, אין עננים. אז, מעניין אם אני אצליח להביא את העננים? אולי אם אני אשיר ליער, היער יביא את העננים שיביאו משקעים, שייתקלו במינוס החמש מעלות שיש כאן ויעזרו לכל העוגה הזאת לרדת בצורה של שלג…
אני מגיע לנקודה “המיוחדת” שלי. איזור קטן, שנראה בול כמו סצנה של “שר הטבעות”. אני וארנון, בסיור מוקדם שלנו, לפני שבועיים בערך, החלטנו שזה המקום המושלם בארץ לעשות מסיבה, או אפילו פסטיבל טראנס. זה הזכיר לי את הטרמפ שפעם תפסתי בצבא, ששירתתי בבסיס שיריון ברמה, לא רחוק מהבית. המכונית עצרה קצת אחרי שראתה אותי, עמדתי ליד החלון ואמרתי לו שהוא הגיע בדיוק בזמן. “ברור” הוא אמר, “באתי מהשמיים”. “מגניב” אמרתי, ונכנסתי לאוטו. ידעתי שהוא סוג של מלאך. זה היה ברור שהוא בא מהשמיים. הוא הסתכל שמאלה לכיוון הקיבוץ הלא רחוק שלי ושאל מה יש ביער הגדול הזה. אמרתי לו שזה יער טבנקין שמתערבב עם יער אודם שהוא חורש טבעי מדהים ביופיו. “כן”, הוא אמר, “הוא מדהים”. “יש שם מסיבות טראנס?” “לא שידוע לי” עניתי. “למה אתה לא עושה שם מסיבת טראנס?” שאל. “האמת היא שלא חשבתי על זה אף פעם, זה יכול להיות גדול”. “כן, תזמין אותי שתעשה שם מסיבה”, אמרתי לו “אני אעשה את זה” והתחלתי לדמיין את כל הסטלנים רוקדים מתחת כל עצי האורן, השמש מכה בפניהם המסטוליות, הפה שלהם יבש מהגראס החזק שהם קיבלו מתנה בכניסה, עצי האורן שכל חייהם חיכו לאנשים צעירים שירקדו לצילם הצעיר מבסוטים. אני אעשה פסטיבל של שלושה ימים לפחות, עם די ג’יים מפינלנד וסמים חופשיים. אוי, הולך להיות מדהים. כן, רייט…
עברו איזה 5 שנים מאז הטרמפ הזה, והיער מעולם לא ראה מסיבות בחייו. ארנון הצית מחדש את החיים ברעיון והתחלנו לעשות תוכניות לאביב שיבוא עלינו לטובה. הוא כבר מבין בזה טוב טוב, הוא בסצנה של הטראנס כבר די הרבה זמן, מה שאני כבר שכחתי לגמרי. במסיבת טראנס האחרונה שהייתי היה די ביזיון. מלא אנשי ביטחון עמדו בכניסה והיתה אווירה עכורה שהתמצתה בלעשן מלא חשיש מפוצץ באדולן, וזהו בעצם. גם המוזיקה היתה חלשה. הכנרת היתה יפה מאוד, אבל זה לא הספיק. כבר הגעתי למצב שהבוקר הגיע וכל מה שאני רוצה זה לעוף משם ומהר. הבאסים של הטראנס עייפו לי את המוח ורציתי כבר לירות שם בכולם. אני שונא להיות תלוי באנשים אחרים שיסיעו אותי הביתה, אבל מה אני אעשה, צריך לחקות שלחבר’ה יימאס. אני שונא חבר’ה. איכסה. מעניין איך זה יהיה טריפ? אני רק מקווה שזה לא ידפוק אותי לתמיד, אבל אולי אני בעצם צריך להידפק לתמיד… לא! צריך להשאר עם הרגליים על השלג!