בוטנים. ג’יימס ובוטנים.

המסע הזה אפילו לא קרוב להגמר, אני אומר לעצמי, לפני שאני מתחרפן. המסע הזה אפילו לא בחציו, המסע הזה הוא הדבר הכי קשה שעשיתי, לא ברור לי אפילו מתי התחלתי אותו, אבל לפעמים אני מוצא את עצמי משתמט והולך הצידה להקיא, או לנוח, או לאכול אבוקדו על לחמניה עבשה משלשום.
עדיין לא ברור לי למה אני כל הזמן שוכח, ואם עצם הזיכרון יהיה סוף המסע, אבל אני שוכח ושוכח,
כל הזמן שוכח מה שכחתי ואז אחרי זה בפינה אפלה נזכר וכועס על עצמי ששכחתי. לא נורא אני אומר לעצמי לפני שאני לוקח את השכטה מהבאנג, הפעם זה יהיה אחרת. לא יהיו לי רגשות אשם, ולא פרנויות, הפעם אני מגלה את עצמי באמת, יודע לאן ללכת והולך, לא נלחץ מאף אחד אחר, לוקח את הדברים לאט ובסבבה, אבל יודע שזה לעבוד על עצמי, יודע שהכול שקר אחד גדול, אבל אוהב להאמין שכל מה שהגראס מספר לי זה נכון, והוא כנראה יודע את כל התשובות.
תמיד מדהים אותי הדיאלוג הכנה מאוד הזה של הגראס עם הנשמה, ברגע שהוא נכנס לי לתוך הראש.
הדיאלוג הבלתי נגמר הזה של מה טוב ומה רע בי, מה עשיתי רע לפני חמש דקות, או מה עשיתי טוב ואיזה כיף שעשיתי את זה. ואז אני הולך לעשות קקי, ומגלה בדרך חזרה שכל השטויות האלה לא משנות כלום, חוץ מהעניין הנורא ברור שאני נורא מרוכז בעצמי, כל-כך מרוכז בעצמי שאני חופר הכי עמוק שאפשר ומגלה את המסקנה המטומטמת שאין שם כלום חוץ מבשר ודם. אין ספק שזה נורא כיף לגלות דברים חדשים על עצמך, או לחשוד שהבנאדם שיושב לידך הוא לא אמיתי, והוא בכלל שייך ל”הם”. ובאמת באמת להאמין בזה. אבל יש גבול לכמה חרא אני יכול לספוג מעצמי. יש גבול עד כמה הצעידה במקום תצעד במקום, במקום באמת לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות, אני חופר בעצמי כל-כך עמוק על מה אמיתי ולא אמיתי, ומה בעולם הוא שקר או אמת, שאני בעצמי כבר לא אמיתי מרוב חיפושים. אני רק צל של מה שהייתי יכול להיות אם לא הייתי מרוכז בעצמי. צל די עלוב, הייתי אומר.
אבל מה זה משנה בכלל? אני אשכח שכתבתי את זה, אשכח שחשבתי על זה. אשכח את ההרגשה, אתמכר להרגשה אחרת שתתקוף אותי ברגע אחר ואחשוב דברים אחרים לגמרי, תלוי כמובן במקום ובזמן. השאלה של “מי אני”, או “העולם הזה אמיתי?” או “האם אני אמיתי עם עצמי” תמיד ירחפו מעלי. ואני אמשיך ואמשיך להתעסק בשטויות כל היום במקום באמת לקחת את עצמי בידיים ולטפל בדברים שמפריעים לי, ואלוהים יודע שהרשימה ארוכה עד כדי גיחוך. אבל כל הדברים הנ”ל נמחקים בהרף עין מול ג’וינט ענקי של ירוק הידרופוני משובך, החולשה שלי. החולשה האיומה שלי ושל כל בני דורי הסטלנים שמעדיפים לחיות את הסטלה במקום את החיים, ומעדיפים שהבאנג יהיה מודבק להם ליד ושהערוצים של הטלוויזיה ביום מן הימים יסתנכרנו להם לראש, ומי ייתן שתמיד יהיה ראש מוכן בתוך ה”בני”.

אין לי עוצמה כבר, אחרי יום של דכאונות מסיביים, נושם אדים של אנרגיה וניקוטין, מקווה שמחר יהיה יותר טוב, לפחות יש לי מנות חירום של אופטימיות ותקווה שיום אחד אני אהיה שלם עם עצמי ואפסיק להיות כל-כך מרוכז ברע שבעולם הזה, ואתחיל לקבל את מה ששונה ממני. גוד, זה קשה כל-כך, אבל אני משתדל. אני נושך שפתיים ומעשן עוד נובלס, אחרי שנשבעתי שלעולם אני לא אעשן את החרא הזה יותר, שומע קטע מעורר של squarpusher, שבזמן האחרון (ביחד עם יוסי פיין) מכניס לי קצת היגיון לחיים הלא כל-כך הגיוניים שלי. רעידות קטנות בידיים, געגועים עזים לג’אן, כל זה מתערבב לי לאיזה עוגה מוזרה של אושר וחולי ועצב ורצון לשבור את הכול בפטיש ענק. אני חולה, אבל אני אנצח את זה. אני אנצח את זה ואחרי זה אני אצחק על כל העניין המצחיק הזה, כי זה מה שזה, זה מצחיק, תלוי באיזה יום אני תופס את עצמי.