img src=’/wp-content/11761_01.jpg’ altהמקום הזה מרדים אותי, משאיר אותי נמוך, לא נותן לי לגבוה, אני נהיה אובססיבי לגבי הכול. מפסיק לעשן, מתחיל לעשן שוב פעם, משקר, מעליב, צוחק צחוק מרושע, לוקח שכטה, בוכה ומפסיק אחרי רגע.
אני חוסך פה כסף, אבל משלם בנשמה. בא לי לחרבן על הכול, שיהיה לי מה לנקות אחר-כך.
אני יודע שכל זה לא נכון, רק שאריות של סם בדם, שהתערבב עם המציאות בראש. הגשם הולם בחוץ, הגשם יורד מהענן למטה, כי אין לו ברירה, כמו כולנו הוא אסיר של כוח המשיכה. אין לו ברירה.
אני רוצה לנשום, להפסיק עם הענן עשן הזה, אבל הראש שלי לא מרשה, הוא ממציא סיבות להמשיך, הוא לא נותן לי מנוחה. העשן הטוב יכול להיות ממש לא טוב, ממש ממש לא טוב, אם אני מגזים, את זה אני יודע מהתחלה, אבל אין לי את הכוח לברוח גם מזה. יותר מדי ופחות מדי. קנאה ועליבות. מחפש את המילים המדויקות בשביל לחבר את פאזל החיים המוזר הזה, חתיכה משונה שמתחברת עם חתיכה משונה אחרת, כולם מתאימות בחיבור מופתי אחת לשנייה, אין להם ברירה, כל החתיכות מאותה קופסה.
ג’ולי מתנערת, אני לוקח שכטה, איזה חכם כלשהו מדבר בלונדון וקירשנבאום, העולם ממשיך בשלו גם בלעדי. זה היה יכול להיות אחלה מכתב התאבדות, אבל אני כל-כך רוצה לחיות שזה בכלל לא מכתב התאבדות, זה מכתב חיים. רוצה לחיות, אבל תמיד זה שם, מפריע לי לנשום, מפריע לי להיות.
אני שונא את זה, זה בא כמו גל ענק, אין לך שום דרך לעצור את זה מלנחות. הדאון האולטימטיבי, “הריק”
לשום דבר אין טעם לשום דבר אין סוף ולא התחלה לשום דבר אין צבע הכול אפור
יכול להיות הרבה יותר טוב. יכול להיות הרבה יותר גרוע. אני תקוע באמצע, אמצע מחורבן.
אני אוהב מדי בשביל לשנוא, זה הכול הצגה. אני מרחם מדי. איזה עליבות.
איזה גשם, בחיי. חבל לו על הזמן….
='’ />
אתה כותב נהדר. הגעתי במקרה ונשארתי לקרוא לאחור. חבל שהפסקת.