כשאני פתאום שב לב שיש לי צב על השולחן בעבודה, אני קם ובורח משם, נתקל בקיר, פותח את האף, ומסיים בניתוח מעקפים בלונדון
אחרי זה מתתחילות הצרות. צרות? מי אמר צרות ולא קיבל?
אני איטי, יודע להגיד רק מה שאני …. אני משתעל ונכבה, מולי שלושה מקסיקנים עם סכין, מזכירים לי שאקפוץ אחרי זה לאיזה מערכון שהם עושים עם הגשש החיוור ואחזור אחרי זה במכונית של אבא…
המלחמה הולכת להסתיים, החיילים כבר עייפים, השמועות מהחזית אומרות שזה כבר הולך להסתיים, אז למה לעזאזל, למה הירי לא נפסק? למה ממשיכים להלחם, אפילו שכבר לכולם נמאס, אפילו שכבר כולם מתגעגעים הביתה, שני הצדדים הבינו כבר ממזמן שבמאבק זה לא ייפתר, הפוליטיקאים ששלחו אותם לא באמת הבינו לאן הם שולחים אותם ולמה, והאמאות כבר כוססות ציפורניים שנים, ומקוות שלא יעירו אותם באמצע הלילה עם טלפון לא שיגרתי. אני בתור כתב, עומד פה כבר למעלה מ-11 שנה בין הירי של האונה השמאלית של המוח לבין האונה הימנית של המוח. היחיד שחוטף פה, לצערי, זה אני.
אני מנסה בעדינות ובשקט, לפעמים גם כשפגזים של 120 מ”מ שורקים לי ליד האוזן, לתת לכם תקציר של כל קרב, איך הוא מתחיל ולמה הוא קורה, כמה מתו בניסיון העלוב לפגוע בצד השני, כמה פחדנים ברחו לקיבוץ, כמה גנרלים בעלי שם שהתמחו בפסיכולוגית המלחמה צעדו כאן בשדה הקרב, וניסו לצייר בידם היציבה את השתלשלות הארועים, יש כאלה שטענו שזה התחיל בגלל ההורים, וגנרל אחר טען באוזני שהבעיה היא בכלל הרחק הרחק בקיבוץ, ויש כאלה שטענו שהפיתרון הוא בכלל במלחמה כימית על המוח, כי עדיין לא קם הצבא שיוכל להתמודד עם מלחמה כימית. חלק גם טענו שזאת בכלל לא מלחמה, טענו שזה סתם מירמור מצטבר של שתי הצדדים, ושיש מלחמות יותר רציניות על כדור הארץ.
כולנו זוכרים את הבום, המהדהד, הנוראי שהתחיל את המלחמה הזאת. אף אחד לא יודע איך זה באמת התחיל, אבל המלחמה התחילה, כשכל צד היה בטוח שהוא הולך לנצח ב-24 שעות הראשונות.
ובאמת, אחרי ה-24 שעות הראשונות, זה נראה כאילו זה היה קרב קצר וקולע, כזה שלא ישנה כלום בהיסטורית הבריאות הנפשית, אבל אחרי יום שלם של איסוף כלי נשק מהבונקרים הכי עמוקים של שתי הצדדים, וניתוח הלילה הקודם בידי שתי המצביעים הגדולים ביותר שהמוח ראה, כל אחד בצד שלו, זיקוק יחיד נורה באויר, ובישר את מה שאף אחד לא האמין שיקרה, המלחמה רק התחילה, כולם יהיו מעורבים, גם החייל הכי חפ”שניק, עד הגנרל הכי מעוטר.
היה ברור שזאת מלחמה שכמוה לא ראו מעולם, ושזה לא יגמר עד שצד אחד יחסל עד תם את הצד השני, בלי שבויים, בלי מנחות שלום, מלחמה נטו, כזאת שמלחמת העולם השנייה תחוויר לעומתה, ושתדובר עוד הרבה שנים אחרי שתסתיים. (אם תסתיים, כשתסתיים…)
נזקי המלחמה בפריסה כללית היו מתונים לאורך כל השנים, התדרדרות לסיגריות, סמים קלים, אלכוהול בכמויות מגעילות, קושי להשאר מרוכז, רגשי נחיתות, רצון עז להרוס הכול, נטייה חדה לדיכאון מר, פחד בלתי נתפס, מציאות לא אמיתית, בלבול חושים שבא והולך, עצב אפור, גוף מחוסה בפצעים קשים, פסיכוסמטים, פס קול מוזיקילי שלא מסתיים לעולם, דיבורים בלתי פוסקים של שני הצדדים, תסכול, האשמת העולם במלחמה, יצירתיות עצורה, שנאה לכל מה שלא אמיתי, (עברי לידר, כוכב נולד וכו’…)
אם הייתי יכול לצייר איפה אני נמצא, בין הפטיש לסדן, באמצע כל המלחמה הזאת, הייתי מצייר את זה שצד אחד נלחם מתל-אביב והצד השני נלחם מים המלח, הייתי מצייר על קנבס ענק עם צבעי אקרליק, ותולה את זה בלובר. כ”כ הרבה לספר לכם, כ”כ מעט יכולת.
ארץ ציון וירושלים.
כמה יהללו את שמך, עד שיבינו,
כמה ימותו בכבודך, עד שיקומו,
עד אור יגיע, נמות ונוולד תחת שם עברך,
עד אמת תחלחל בין אצבעותינו הקדושות ומוזיקה מתוקה תשא את אוזנינו לשמים.
שטף של אנרגיה חצויה שמתמזגת בשלמות עם אנרגיה אחרת שמובילה להרמוניה.
מחלחל וזורם כמו חשמל ברגליך, עד שמגיע בסנכרון מושלם לראש, ומשם לשמיים.
האמת שוב תוקפת אותך, ואת מודה לאלוהים, ואתה צוחק, ואתם הצופים מהצד בחיים לא תבינו מה זה גרוב.
נשבר ואז קם מחדש כל ערב, גם אם נוסע בכביש שש, גם אם כלוא בתוך השירותים הכי נוראיים בסקוטלנד, גם אם עובד בעבודה הנוראית בעולם, גם בקיץ, גם בחורף.
גם אם לא יודע מה המילים המדויקות שצריף לכתוב, אבל יודע שצריך לכתוב מילים,
גם יודע שבא לפה מסיבה מסוימת, כי אי אפשר אחרת. יודע שקיבל כישרון בלתי מוגבל, יודע שצריך להשתמש בו לפני המוות, או כל דבר אחר.
מה הולך בראש, מה זורם בגוף, מאיזה חלק של המוח החלומות מגיעים, וכמה מהם באמת מתגשמים.
כמה אפשר לראות את אותו סרט שוב פעם ושוב פעם עד שתבין שהחוויה שחווית בהתחלה כל הזמן דועכת, וכל הזמן שאתה רואה את הסרט, אתה נהנה פחות ופחות, אבל מחכה לבום של החוויה שהיתה לך בהתחלה. מילים ריקות…
אין לי שום תירוץ לזה שאני מעשן את עצמי למוות עוד פעם ועוד פעם, עד שאני שוכח את כל מה שאני רוצה לזכור. לחשיש יש קטע מצחיק, שכל מה שטוב בו נשמר בתוך הבועה החשישית שלו…
אני מחושש בשעה אחת בלילה בכפר הקטן שלי, ועולים בי רעיונות כבירים של ספרים שלמים שאני יכול לכתוב, אבל בוקר אחרי, הכול הופך להיות אבק.
איך אני שונא שהידיים שלי מסריחות מאוכל שומני, פיצות וכאלה.
הקטע הכי מצחיק בי, הוא שאני רוצה לעשות משהו גדול, אבל אני לא מצליח לעבור את ה 50 מטר הראשונים. אם אני לא מרגיש טוב בחלל הבטן, אני לא ממשיך לעשות אותו. למה???????????
זה כל הכיף.!!!!!!!!!!!
מישהו צריך לעשות סדר בראש שלי.
צריך לשבור את המעצור, לשבור את המעצור, לשבור לשבור לשבור את המעצור.
אבל זה כל כך קשה לקום. עדיף לישון עוד קצת….
לישון כעיוור,
ולעולם לא לקום.
הסאונדטרק של החיים שלי
לפעמים אני אומר “וואללה” ולא מתכוון לזה, זה פשוט בא לי באוטומטי בלי שאני אשים לב לזה, נדבק לי ללשון כמו שפוק רודף אחריך אחרי שאתה מפליץ אותו.
אני חייב להגיד בכל הלב שמעולם לא התכוונתי להגיד - אחי, זה פשוט יצא לי מהפה, בטח בשביל להיות אחד כמו כולם, תופעה ידועה בקרב אנשים קטנים כמוני. אני חייב לציין על במה זאת, שאני שונא את המילה הזאת, אבל מה זה יעזור לי להתלונן?
איך פתאום מגיעים למצב שאתה נגמל מאחי, שאתה לא אומר יותר וואללה, שאתה מפסיק לדבר כמו סטלן מהשורה ומתחיל לדבר כמו שעצמך היה מדבר?
איך ואיך ולמה ולמה?
הייתי רוצה להתעורר בבוקר בתור ג’יימס האמיתי ולא להתחרבש בתוך דיבור ישראלי נפוץ,
אפילו אם זה יהיה רק ליום אחד, להיות אני עצמי בלי שום גבולות, בלי שום התחייבויות, בלי רגשות אשם על אנשים אחרים, בלי חלומות שלא מקבלים את תשומת הלב שלהם וכו וכו וכו’…
אתם יודעים על מה אני מדבר, ומי שמכיר אותי גם יודע שאני יכול להיות הכי סבבה בעולם ואחרי שניה אני מתחבא בתוך הכונכיה העזובה שלי, מרגיש כאילו תוקפים אותי, כאילו עובדים עלי, ויודע שזה רק משהו כימי בתוך הראש ובעוד כמה שעות זה יעבור, אפילו שאני לא מסכים לקבל תרופות שיעשו אותי מאוזן, אלוהים יודע למה, ולמה אני מרגיש כל הזהמן שאני יותר קטן ממה שאני באמת.
בכי…
עוד קצת בכי…
מירמור…
ועוד קצת בכי…
סוף קטע…
אוסקר…!
הרואין!!!
גמילה בטיחואנה.
חזרה לקיבוץ אלרום. (לא עוד פעם)
חופשי כמעט לגמרי…
מה זה אומר?
כמו לכתוב ספר, יש לך את היכולת לכתוב כל מה שרק תרצה, אבל יש חוקים. אתה לא יכול לכתוב ג’יבריש, כי אז אף אחד לא יבין, אתה חייב לכתוב את זה עם הקשרים מסוימים, שייבנה בהיגיון,
שיהיה לזה משמעות, שיהיה יפה וכו’, אבל מצד שני, אתה יכול לכתוב כל מה שבא לך, בסופו של דבר זה יכול להצליח כמו שהתנ”ך הצליח. יכול להיות שמסתתר בתוכי איזה סופר ענק, או משורר, או מוזיקאי על, דייג מוכשר, משהו… אני חופשי לעשות מה שבא לי, וכן, אני הבנאדם הכי מוכשר בעולם, זה אני, אתם פשוט לא יודעים את זה עדיין.
מחר השמש תזרח עלי, והציפורים סוף סוף יצייצו, וכל העולם יהיה מאושר. למה? כי אני חופשי. ממש!
היית רוצה…
טוב…
מחר השמש לא תזרח עלי, הציפורים יתחבאו מהגשם, והעולם לא יהיה מאושר. למה, כי אני לא חופשי.
רגע, זה מדכא מדי.
טוב…
מחר תתעורר לחושך מוחלט. אמנם יהיה 8 בבוקר, אבל השמש תתקע איפה שהוא מעל סוריה, היא תעצור שם ולא תתקדם לכיוון ישראל. למה? כי לא מגיע לנו. כן. לא מגיע לנו שהשמש תזרח מעלינו.
היא מרגישה שאנחנו לוקחים אותה כמובן מאליו. אנחנו לא מתפללים אליה כמו פעם, לא כותבים לה שירים יותר, מזניחים אותה.
מה, אתם קוראים מה שאני כותב, גדול.
אוף, נמאס לי….
הלפעמים הזה הוא, האמת, רוב הזמן. זאת הבעיה שלי בחיים, אני נלחץ מהר, ואחרי זה אני מאבד את העשתונות, ואין דרך חזרה משם. אני נהיה בן אדם אחר, אלוהים יודע מי זה?
האם אפשר לכתוב תחת מעטה כבד של אפלוליות בעיניים, אחרי השאיפה של הבוקר, אתה מסוחרר, אבל אתה מרגיש כל-כך טוב שלא איכפת לך שאתה לא מצליח לכתוב או לא כותב טוב, הצבעים מסרבים להיות טובים על הדף, אבל אתה מסטול. שיישרף העולם, אתה מסטול. זיינת את העולם. ועכשיו מה?
עכשיו מתבאסים קצת, כי לא מצליחים לנגן, ועכשיו פה יבש, ועכשיו מת לקפה השני של הבוקר, ועכשיו מרגיש טוב, אבל אשם, ומתי כל זה ייגמר?
הקפה כל-כך טוב וחזק, שאני נאנח מכל שלוק. עוד מעט אצית לי איזה נובלס והעולם יהיה ברור יותר.
הפכתי לנהג משאית, אני לא מאמין. לא שיש רע בנהג משאית, אבל למה הסטריוטיפים האלה?
בכל אחד מתחבא איזה נאצי קטן, שיוצא שאנחנו שונאים, זה אדיר.
האם אפשר לכבות לגמרי את השנאה בכל בנאדם? האם זה יהיה אפשרי לנטרל רגש מסוים בגוף שלך שאתה לא רוצה שיהיה פעיל, כמו הפחד, או שנאה? איך עושים את זה? מעניין אם זה קשור לזה שאין לנו שליטה מלאה על המוח, ושאנחנו משתמשים רק ב-20 אחוז מהמוח שלנו. מה עושים ה-80 אחוז הנותרים?
למה אנחנו לא משתמשים בהם. באיזה שלב באבלוציה נשלוט לגמרי על עצמנו?
מתי נפסיק להיות בני אדם מכוערים שמגעיל לחיות איתם?
לא יודע, בטח בעוד הרבה שנים.
בינתיים אני חושב על הבחור שכתב את באדולינה, ואת פרא, מלקרוא מה שהוא כותב, אני תמיד מדמיין אותו בנאדם מעל כולנו, יותר חכם, מבין דברים שהייתי רוצה להבין, כותב בחסד, האם הוא משתמש באחוזים מסוימים במוח שהרוב לא משתמשים? האם זה מה שמגדירים “כשרון”?
ואם אני מרגיש שיש לי כשרון מטורף במשהו, אבל אני לא מצליח להוציא אותו החוצה זה אומר בעצם שאני צריך לעבוד חזק על הפעלת האחוזים הנותרים במוח שלי, ויהי מה… כנראה שכן.
איך עושים את זה?
אני תלוי על חבל כביסה בין שני חלונות, מחכה לרגע שהחלון יפתח ואני יקפץ הלאה…
לו רק הייתי יכול לפתוח את החלון מבחוץ, דברים טובים היו קורים.
תשמעו, אין לי מושג מי כתב את הסיפור האחרון, אבל הוא נשמע לי קצת ממורמר…
אם היו נותנים לי יותר זמן הייתי מתקשר וקובע לי את העתיד, אבל אף אחד, ככה נראה, לא הזיז את היד שלו בשביל להרים את הטלפונים איפה שזה לא יהיה, בשביל לדאוג, בשביל לחשוב טיפה מעבר למה שלימדו אותם, הם לא היו צריכים אותי, הם רק היו זורקים אותי לכלבים, ככה זה שאוכלים בטטה ב1.90, חטיף חדש של מקדונלדס, הטעם נשאר בפה שלי הרבה אחרי שזרקתי לפח את העטיפה ביחד עם כל חטיף הבטטה הדוחה הזה, נראה לי שצריך לפטר מישהו בשביל שימציא מנות חדשות.
אני מסתובב עם הטעם ואף אחד לא שם לב שהפה שלי הופך להיות מתכתי, משהו לא כשורה, ממתי יש מתכות בפה, כאלה שחוסמות את קנה הנשימה ולא נותנות לך להביא סמוכטה.
עברתי את כל זה בשלום והטעם של הבטטה התחלף בתעם של מציאות מבולבלת יותר, אבל מה שחשוב?
הטעם הנוראי של הבטטה נעלם לי מהפה.
זה סיפור של מישהו שהיה כל-כך טיפש עד שהזמן הלך לו כל-כך לאט, עד שהגיע למסקנה שאם יהיה יותר טיפש, הזמן יעבור לו יותר מהר.
מה טיבם של טיפשים? טבע חלש ומבולבל של כאלה שהיו צריכים להיות חזקים, אבל משהו באבולוציה החינוכית שלהם הפך אותם לטיפשים וחלשים יותר מהטבע החכם והאמיץ.
כאלה שמפחדים לחיות את המציאות האמיתית שלהם, נתקעים בעולם אפל ומכושף, בו כל פרח הופך לעפר.
העולם בו כל בני האנוש ממוספרים לאלפי מיליוני מספרים חסרי חשיבות, זה עולם בו חיוך הופך לזועמה,
ושכל צחוק הופך לפחד מהבושה. עולם ביניים מחורבן, מי המציא אותך? רק הראש שלי בלבד.
למי שדאג לי, אני מרגיש טוב ותודה על הדאגה.
למי שלא דאג לי ולא איכפת לו איך אני מרגיש, ולא איכפת לו שאני סובל, הלוואי ותיחנק יא מניאק!
לענייננו…
אני מרגיש אשם קצת עם העניין הזה שאני עושה מה שבא לי, מתפטר מהעבודה שלי, אפילו שאין לי גרוש על התחת, קונה נגן מפ3 ב500 שקל, אפילו שאין לי שקל שחוק על התחת…
נוסע לאמסטרדם אפילו שאין לי כסף לשלם את הארנונה.
כל-כך טוב לי עם ההחלטות המעולות האלה, אבל אני מרגיש אשם על זה שאני עושה מה שבא לי.
מה, מותר? מותר לעשות רק מה שבא לי ולא מה שאחרים חושבים שאני צריך לעשות?
האם השתחררתי מכבלי כעבד לחברה האנושית, או שרק התחלתי ללכת בדרך החופש?
האם החופש הוא דרך ארוכה שבסופה נמצא החופש האולטימטיבי, המוות? או שהחופש הוא רק מילה מוזרה כמו ש”אושר” היא מילה שלא קיימת.
מעניין אם יש דיכאון בתוך חופש אמיתי, ומה קורה אם אתה נכנס לדיכאון כשאתה חופשי לגמרי.
לא, אין כזה דבר דיכאון בחופש. בנאדם ששבר את כל האזיקים האנושיים שלו שקושרים ולא נותנים לו להיות נשמה טהורה, לא מרגיש בתחושות האנושיות השליליות שהפריעו לו כשלא היה חופשי. מעניין מה יקרה שאזיקי ישתחררו ואני יצא לחופש גדול אמיתי?
האם יש לשאוף לזה כל חיי, או שאסכים לדרך החיים העצובה הזאת של החיים בתל-אביב?
החלטתי נחושה. אני עוזב את העיר.