מירמור, מחלה קשה. כל-כך עצבני. לא עצבני אל אף אחד, פשוט עצבני באופן כללי. כל הפצעים מגרדים בבת אחת. בעיקר הפצע על האצבע. הראש שלי כבר מלא פצעים, מתחת לשיער אני מגרד כמו משוגע בזמן האחרון, מרגיש את הבליטות הקטנות של הפצעים החדשים והישנים שמחכים שם, לא יודע למה. משחה אי אפשר לשים עליהם, אז יוצא לי לגרד בראש כמעט כל היום. כל שנייה משהו אחר מגרד לי בראש. מזכיר לי שהפצע עדיין פתוח. עדיין כל דבר פוגע בי, משפיל אותי, מרגיז אותי, מגרד לי, אוי, כמה שמגרד לי. אסטמה של המירמור אני קורא לזה, לפצעים.
אוי, לעזאזל. לא מצליח לצאת מזה. הייאוש, על זה שכל העולם שלי סובב רק מסביבי. אני לא עוצר לשנייה לחשוב על משהו אחר חוץ מעצמי, זה מרגיז. המחשבות שם כל הזמן. תמיד תמיד שם. למה אי אפשר לכבות את המוח לאיזה שעה או שעתיים. מה אני כבר מבקש?
רחוק מכאן זה יושב ומחכה לי. השקט הנפשי הזה, הזה שאני כל-כך זקוק לו. תן לי לחיות, בבקשה. אני צועק וצועק כל היום, הפצעים שעל הגוף שלי מזכירים לי את זה כל היום.
למה לעשות דרמה מכל דבר. שום דבר כבר לא הולך, לא עשיתי מין כבר חודשיים. עוד מעט הזין שלי ייפול מחוסר שימוש. אפילו להביא ביד כבר לא בא לי. זהו. לחיים כבר אין טעם.
רק מוזיקה עצובה נותנת לי נחמה. אוי, כן. מוסיקה עצובה. אולי אני אשים קצת רדיוהד. זה לא דיכאוני מדי? לפחות יש את חבריקו וויסקי לידי. לא עושה לי טוב, אבל קצת מטשטש את החיים.
חייב שיפסיק לגרד לי, אני לא יכול יותר.
חודשיים? איזה קטע, גם אני!